חיים, יליד באר שבע המתגורר כיום ברמת גן, היה כאמור עד לפני ארבע שנים עורך דין בעל משרד מצליח. “הייתי לא רע בזה בכלל", הוא מחייך, “אבל בערה פנימית לא נתנה לי מנוח. הסתכלתי על הילדים שלי ורציתי לייצר עבורם חברה טובה יותר, חברה מאמינה. אז סגרתי את משרד עורכי הדין אחרי 16 שנה, ופתחתי פרק חדש בתור מנכ"ל המועצה הציונית בישראל. זה היה מסע לא פשוט, אבל אני מאוד גאה בו".
נקודות חיבור
המילה “ציונות" נשמעת לרבים מיושנת או שייכת לספרי ההיסטוריה, אך בעיני חיים היא רלוונטית מתמיד. “היו אנשים שהרגישו ניכור", הוא מודה. “חילונים, אנשים שרואים את עצמם אזרחי העולם הגדול.
אבל שני אירועים חידדו את מקום הציונות מחדש: הרפורמה המשפטית, שגרמה לרבים להרגיש שהיסודות הציוניים מתערערים; ו־7 באוקטובר, שהזכיר לכולנו בארץ ובתפוצות שאנחנו חולייה בשרשרת. ציונות בעיניי היא לא סיסמה, אלא תודעה: ההבנה שאתה חלק מדורות קודמים, ושיש לך אחריות להעביר את המקל הלאה".
אחד המסרים המרכזיים שחיים מבקש להטמיע הוא הצורך לעבור משיח מפלג לשפה של חוויות משותפות. “אנחנו חיים בתקופה של קיטוב, של קרעים עמוקים", הוא אומר בעצב.
“אבל הדרך לאחד לא עוברת בעוד סיסמאות, אלא ביצירת חוויות שמחברות בין אנשים. אחד האתגרים הגדולים הוא למצוא נקודות חיבור. לכן החלטתי למתג את המועצה בתור מי שיוצרת ‘חוויה ישראלית משותפת'. לא בהטפות, אלא בחוויות אמיתיות. למשל חידון הציונות הארצי, שבו ילד מרחובות עונה על אותן שאלות כמו ילד מאלקנה או מקצרין. זה מזכיר לכולנו שיש יותר מה שמחבר מאשר מה שמפריד".
צלקת קולקטיבית
מבין היוזמות של המועצה הציונית, תערוכת “חיבוק אחרון", שספק אם מישהו בישראל לא נתקל בה בשנה החולפת, הפכה לסמל של הדרך שבה זיכרון אישי הופך לכלי של חיבור לאומי ובינלאומי. מדובר בפרויקט צילום של הצלמת יפעת פאר, שבו מוצגות 24 אימהות שאיבדו את ילדיהן במתקפת 7 באוקטובר ובמלחמת חרבות ברזל. כל אם מצולמת כשהיא משחזרת את החיבוק האחרון - רגע אינטימי שהפך לצלקת קולקטיבית.
“היה לי ברור שאנחנו חייבים להוציא את הכאב אל המרחב הציבורי, לא להשאיר אותו סגור בחדרי הנצחה", מבהיר חיים. “רצינו שאנשים יעברו ברחוב, יראו את הפנים האלה, ירגישו את החיבוק ויעצרו לרגע לחשוב". התערוכה הוצבה עד כה ב־12 ערים בארץ ובעולם, כולל באנגליה ובארגנטינה, וזכתה לחשיפה רחבה.
בשונה מתערוכות שמתקיימות בין קירות מוזיאון, כאן הבחירה הייתה להציב את הצילומים במרחב העירוני, מול העוברים והשבים. “יש לה חיים משל עצמה", מספר חיים. “אנחנו מקבלים פניות מקהילות יהודיות ומארגונים בינלאומיים, כי התערוכה מצליחה לחצות גבולות. כשאם ישראלית שכולה מדברת עם אם ארגנטינאית או בריטית נוצר חיבור אנושי שאין לו תחליף".
עבור המועצה הציונית התערוכה הפכה גם לכלי הסברה עוצמתי. לא באמצעות סיסמאות או סרטוני תדמית, אלא דרך רגשות אנושיים אוניברסליים. “אני חושב שאין הסברה יותר טובה מזה", הוא אומר. “כשאנשים רואים את האימהות, את הכוח שלהן, הם מבינים שישראל היא לא רק כותרות ומספרים. יש פה בני אדם, משפחות, אהבה שנגדעה".
התערוכה גם נושאת מסר של פעולה ותקווה: לצד הזיכרון והכאב האמהות עצמן מתעקשות לקרוא לחיים, לאור, לאהבה. “הן נשים חזקות מאוד. הן אומרות: 'אנחנו לא כאן רק כדי לבכות, אלא כדי לקרוא לעולם להתעורר, כדי שלא יהיו עוד חיבוקים אחרונים'. במובן זה, ‘חיבוק אחרון' היא לא רק תערוכה אומנותית ולא רק פרויקט הנצחה, אלא חלק מהחזון הרחב של חיים והמועצה, להפוך את הציונות לרלוונטית גם בעולם של קיטוב ומשברים, דרך מגע ישיר בלבבות".
אחד מהחזונות המרכזיים של המועצה הציונית הוא כאמור יצירת חיבורים חברתיים עמוקים, שמחברים בין מגזרים שונים בישראל. השותפות עם הקהילה הדרוזית היא דוגמה חיה לכך. המועצה פועלת בשיתוף פעולה עם מועצות מקומיות דרוזיות בצפון, ומקיימת פרויקטים שמחברים בין צעירים דרוזים לבין צעירים יהודים, חילוניים ודתיים כאחד.
“הרעיון הוא פשוט אך חזק", מסביר חיים. “אנחנו רוצים להראות שגם בתוך הקונפליקטים והמתחים אפשר ליצור דיאלוג ואפשר ליצור שותפות – זה לא על פי הצבעים או הדתות, אלא על פי המעשים".
הפרויקטים כוללים סמינרים משותפים, ימי חוויות ומנהיגות, וגם יוזמות קהילתיות שבהן הצעירים הדרוזים והיהודים עובדים יחד, למשל בסיוע לקשישים, בשיפוץ בתי ספר, בהקמת מרכזי נוער ובהובלת פעילויות תרבותיות.
במקביל המועצה הציונית משקיעה במכינת עמי חי, שמטרתה להכשיר בני נוער וצעירים למנהיגות אזרחית ולמעורבות חברתית. “המכינה היא סוג של חממה למנהיגים צעירים. שם הם לומדים לא רק את ההיסטוריה והערכים הציוניים, אלא גם את היכולת להתמודד עם מצבי חירום, לקחת אחריות ולפעול בקהילה שלהם".
במסגרת המכינה הצעירים משתתפים בפרויקטים שמחברים אותם לעשייה ממשית בשטח: ארגון אירועים קהילתיים, יזמות חברתית, פעילויות חינוכיות עם נוער בסיכון וגם תמיכה באוכלוסיות בפריפריה. “אנחנו מנסים להקנות להם תחושת שליחות", הוא מוסיף, “כדי שהם יבינו שהם חלק משרשרת גדולה יותר, שיש להם כוח להשפיע ולבנות חוסן קהילתי אמיתי. הצעירים שלנו לומדים להכיר ולהבין תרבויות שונות ולפתח אמפתיה ויכולת לעבוד יחד, וזה יוצר בסיס חזק לשלום ולשיתוף פעולה בעתיד".
השותפות הזו גם נושאת משמעות בתקופה מורכבת כמו עכשיו. “בימים של משבר, כשיש פינוי אוכלוסייה או חוסר ודאות ביטחונית, אנחנו רואים את הערך של החוסן הזה. צעירים שחוו קושי ויודעים לעבוד בצוות עם אנשים מרקע אחר – הם אלה שמחזיקים את הקהילות שלנו, שמחזירים אמון ומקנים תחושת בית".
מחוברים למדינה
בראייה קדימה, החזון של המועצה הציונית לא מסתכם בפעילות היומיומית או ביוזמות הקיימות, אלא מחובר לעיקרון רחב יותר של חוסן קהילתי ואחריות אישית חברתית. כשאני שואלת אותו איך הוא רואה את החברה הישראלית בעוד חמש שנים מהיום, חיים מצייר תמונה של חברה בריאה יותר, שבה התלות במוסדות המדינה פוחתת וההובלה עוברת לאזרחים עצמם.
“אני חושב שנראה את האנשים מלמטה לוקחים אחריות", הוא אומר. “הם כבר לא יגידו ‘זה תפקיד המדינה', אלא יבינו שהשליחות בידיים שלהם. הכוונה כאן היא ליצור דור של צעירים ומבוגרים שמחוברים למקום שלהם, למקור שלהם, ומוכנים לפעול למען הקהילה בלי לחכות להנחיות חיצוניות".
"במונחים פרקטיים המשמעות היא העצמת הקהילות והרחבת החממות החברתיות, שבהן צעירים לומדים להוביל פרויקטים חינוכיים, תרבותיים וחברתיים בעצמם. כל פרויקט כזה, כל יוזמה של צעיר שמתחבר לאחר ומוביל שינוי, היא דוגמה לאופן שבו החברה יכולה לפעול בצורה עצמאית ומאורגנת".
חזון זה מתכתב עם התפיסה של המועצה שלפיה כוחו של הציבור הוא כוחם של המוסדות, ולא להפך. במקום להסתמך על המדינה בלבד, עמותות, קהילות ומכינות נוער פועלות בתור זרועות חזקות של שינוי, שמעצימות את הצעירים ומעניקות להם את הכלים להיות מנהיגים בתוך הקהילה שלהם ובחברה הישראלית בכלל. “זה לא עניין של אידיאולוגיה, אלא של מציאות. כשהדור הצעיר לוקח אחריות, אנחנו יוצרים חברה שמסוגלת להתמודד עם משברים, לחזק את הקשר בין הקהילות ולהבטיח שמירה על ערכים ציוניים וחברתיים גם בעשורים הבאים".
התרעות פיקוד העורף