שש שנים חלפו, וב־2014 החל מבצע צוק איתן והקיבוץ פונה לניר העמק ליד עפולה. בהפסקת האש הראשונה ראשי מערכת הביטחון התירו לתושבים לשוב לבתיהם. "הגשם ישטוף את אבק הטנקים, השדות יוריקו, ודרום אדום יפרח במובן החיובי של המילה, כלניות, פרחים ויציבות יהיו פה", התפייט הרמטכ"ל דאז בני גנץ בנאום פזיז אך אופטימי. אלא שלמחרת החלה הפצצה נוספת וכל מי שנשאר בקיבוץ ברח על נפשו.
אבל אז קרה נס. צוק איתן הסתיים, ובניגוד גמור לתחזיות הקודרות של חרמש, כפר עזה התאושש. ולא רק הוא. סיום המבצע היווה את נקודת המפנה הדרמטית לכל יישובי עוטף עזה. "צוק איתן הפיל מכה קשה מאוד על חמאס", מסביר חרמש. "וזה הביא לתחושת ביטחון גדולה בקרב הציבור. הרגשנו שהאיום הביטחוני הוסר, ושאחרי דרמה כזאת, לא יהיו יותר שומר חומות או 7 באוקטובר. אפשר היה להתרווח ולהתחיל לחפש איכות חיים ואין מקומות שמציעים איכות חיים, נוף פתוח, אווירה כפרית וקהילתיות יותר מיישובי העוטף. גם מכללת ספיר והרכבת נתנו הזדמנות לסטודנטים לגור וללמוד במגזר הכפרי".
עד 6 באוקטובר 2023 הגרף שחרמש מתאר זינק בצורה מרשימה. הקליטה הייתה בהיקפים אדירים, השדות פרחו, המשקים שגשגו, מנופים היתמרו על רקע השמיים ובתים של 8 ו־10 קומות צמחו בערי הנגב המערבי, לצד בנייה כפרית עם אכלוס מלא ורשימות המתנה. לכפר עזה, למשל, הצטרפו 50 משפחות חדשות שכבר רכשו בתים, חלקן התחילו לבנות אותם, ורבים נוספים המתינו לאישור.
"בבוקר שמחת תורה מנתה קהילת כפר עזה 940 איש ובהם 250 ילדים, מגיל ינקות ועד 18", מתאר חרמש בעצב. "עוצמה של קהילה זה הילדים. והקיבוץ המה ילדים, בתי התינוקות היו מלאים, דור צעיר נהר חזרה הביתה, בנים חזרו עם משפחותיהם אחרי שעשו קריירה קטנה בעיר. העתיד נראה מזהיר ופורח והקהילה בכפר עזה הוכיחה שהיא רב־דורית".
טבח 7 באוקטובר הנחית על הקיבוץ מכה אנושה דווקא כשהיה בשיא כוחו. הכורת כרת, השחית, שרף, אנס ורצח 64 מתושבי כפר עזה, 17 נוספים נחטפו, ושניים מתוכם, זיו וגלי ברמן, עדיין אסורים בשבי. הבתים נהרסו, הקהילה נפוצה, מנסה לשקם את עצמה בין הפגנות למאבקים בקיבוץ רוחמה. מפעל חיים שלם שב ונשבר לרסיסים.
השגשוג של לפני 7 באוקטובר שחרמש מבכה היום, שרר גם במשפחתו. עד אותה שבת איומה הייתה אווירה של שמחה וחיבור. חווה, אשתו של שי חרמש, החלימה ממחלה קשה. עומר, בנם השני, חזר אל הקיבוץ ממסעותיו, נקלט כחבר מן המניין והוריו בנו לו בית. שירי, הבת הצעירה, נשואה ואם לבת קטנה, שכרה בית בקיבוץ ושנה לפני 7 באוקטובר התקבלה לחברות קבועה, השקיעה במניה בקיבוץ ורכשה מגרש. חודש לפני הטבח סגרה חוזה עם קבלן שהחל בבניית הבית. היא כבר הייתה בהיריון מתקדם. "ובכל יום שישי", אומר חרמש, "הבן השלישי שלנו, עינב, הגיע למפגש המשפחתי. וכך קרה ששלושה מבין חמשת הילדים היו איתנו בזוועה שהתחוללה בעוטף ב־7 באוקטובר".
7 באוקטובר החל בבית משפחת חרמש כמו אצל כל תושבי הנגב המערבי. "ב־6:30 בבוקר התעוררנו לצבע אדום. רצנו לממ"ד מתוך הבנה שכעבור כמה דקות יוצאים ממנו וכרגיל הסיפור נגמר. עומר היה בבית שלו, גם שירי הייתה בביתה, מתאוששת אחרי לידה בניתוח קיסרי, ואנחנו בבית שלנו עם עינב ומשפחתו. היום אני אומר, אם הזוועה הייתה אוכלת את כל בני הבית שלנו, לא רק את עומר, אף אחד לא היה נשאר חוץ מהבנים שבחו"ל".
הזמן עבר לאט. בבוקר כמעט ולא הייתה נוכחות צבאית בכפר עזה. "בתחילה הביאו כוחות קטנים כמו סיירת מטכ"ל ושייטת ודובדבן כי המחשבה הייתה שמדובר בחוליית מחבלים, ולצערי כולם נרצחו ונקטלו בין השיחים. רק ב־16:00 אחר הצהריים הגיעו כוחות משמעותיים יותר ועדיין נלחמו בקיבוץ במשך שלושה ימים עד שטיהרו אותו".
"בבור לא הייתה טלוויזיה. היה ברדק שלם ולכן שלחו מעט חיילים ולא תמיד למקומות הנכונים. אז ישבנו בממ"ד וחיכינו. למעלה מ־20 שעות היינו שם. עינב ואני השתנו דרך החלון, חווה יצאה שלוש פעמים החוצה, לא מבין איך היא עשתה את זה כי חברה ותיקה עשתה את אותו הדבר ושמו לה כדור בראש. אני זוכר שבאמצע הלילה עינב היה רעב והוציא שניצלים מהמקרר והאור של המקרר נדלק. עשינו שטויות ועדיין שום מחבל לא הגיע אלינו הביתה. רק מאוחר יותר, דרך סרט המצלמה ראינו שרחפן אחד ירד על הדשא מול הבית שלנו שהיה מוקף במחבלים. אומנם שמענו צעקות בערבית אבל הם לא נכנסו. הם ניסו להיכנס לדלת של השכנה הצמודה, ירו כדורים לדלת והמנעול נתקע. אולי הם חשבו שהדלת התקולה היא של שני הבתים".
רק בחצות דפקו חיילים על הדלת. "וחווה אמרה לי, אל תפתח להם כי החברים מזהירים בהודעות הוואטסאפ שהגיעו מחבלים דוברי עברית ומבקשים לפתוח ושזו מלכודת. ביקשתי מהחיילים להגיד את הסיסמה שהעבירו ברשתות לחיילים, והם לא ידעו אותה, אז לא פתחתי. בשתיים בלילה הגיעו עוד חיילים מגבעתי. הם אמרו, תארזו מהר־מהר רק מה שדחוף ותצאו מהרחוב בשיירה. שכנה שלנו, רגע לפני לידה הייתה בשיירה הזאת, ובהמשך גם טלי ברמן שדחפה את בעלה בכיסא גלגלים וכולנו ברחנו ברגל, מוקפים במחלקה של חיילי גבעתי עם רובים שלופים. רצנו קילומטר וחצי לערך עד שהגענו אל הכביש הראשי ומצאנו שם מהומה ויריות כי הקרב עדיין התנהל".
כך הגיעו לאוטובוסים, עלו עליהם במהירות, נדחסו בצפיפות ולפנות בוקר יצאו להודיה ומשם לשפיים. ורק כעבור שעה שירי ובעלה התקשרו וסיפרו שהוציאו גם אותם מהקיבוץ בג'יפ ממוגן וחייל של גבעתי לקח את התינוק שלהם בידיים.
במשך עשרה ימים לא ידעו מה עלה בגורלו של עומר חרמש. "יומיים אחרי שהגענו לשפיים נקראנו ללהב 443 לתת עדות ובדיקות דנ"א. כעבור עשרה ימים קיבלנו את ההודעה שזיהו את עומר כחלל. זה היה יומיים בלבד אחרי שקיימנו ברית מילה לנכד שלנו, הבן של שירי. קראנו לו רני כדי לבטא את התקווה לימים שמחים יותר ולא ידענו שיומיים לאחר מכן יזהו את גופתו של עומר. הצבא אמר שרצחו אותו בממ"ד אבל אנחנו לא יודעים באופן ודאי על נסיבות מותו".
עומר חרמש היה בן 49 כשנרצח. מהתיאורים עולה אדם מיוחד במינו, רגיש ורך לבב, אוהב אדם וקהילה ואוהד מושבע של קבוצת הפועל ת"א. "הוא היה הבן השני שלנו", דומע חרמש. "מגיל קטן היו לו בעיות רגשיות שהתגלו במסגרות הלימודים והתגברו ככל שגדל. למרות זאת הוא סיים את התיכון ועשה שירות עורפי בצבא, שגרם לו הרבה מאוד סבל. הוא למד במכללת ספיר לתואר ראשון ולאחר מכן השלים תואר נוסף באימון גופני ובחינוך מיוחד. לפני שחזר לקיבוץ עבד במוסדות לילדים אוטיסטיים והצליח מאוד. לפני עשור חזר הביתה לכפר עזה, התקבל לחברות בקיבוץ ובנינו לו כאן בית. אחרי כמה וכמה גלגולים הוא מצא את מקומו כעובד בחינוך הבלתי פורמלי של קבוצת ילדים בבית הספר היסודי בכפר עזה. זה היה עבורו מקור של הגשמה ואושר. הילדים נהרו אחריו כמו אחרי החלילן מהמלין, כי דרך הקשיים שחווה בעצמו כילד, הוא הבין אותם יותר מכולם".
בעוד חלק מהקהילה בכפר עזה מתגוררת באופן זמני בשפיים או בקיבוץ רוחמה, חרמש ואשתו עברו לאחוזת פולג. בימים הראשונים לא ידעו כלל מה עלה בגורל הבית היפהפה שלהם שטיפחו בקיבוץ ועזבו בחסות החשיכה בליל הבלהות ההוא. "רק כעבור שבוע הגיע אליי מישהו עם צילום של הבית ההרוס וכעבור שנה הגיע העיתונאי אלמוג בוקר והביא לנו תיעוד ממצלמה שהתקנו בשעתו בסלון הבית ומתברר שהיא עבדה לכל אורך החג ולאחריו ותיעדה את מה שקרה בבית. צפינו בסרט וראינו שהמחבלים השתלטו על הבית והפכו אותו לחמ"ל. פירות החג עוד היו על השולחן. בתחילה רואים את ארוחת יום שישי בערב. פסטורליה משפחתית עם עומר, העגלה של התינוק במרפסת, וכולנו אוכלים ושמחים בערב חג שמחת תורה. בלילה עומר הלך לשמור בכפר מימון. בבוקר כולנו בממ"ד, בלילה אנחנו בורחים ולמחרת ביום ראשון, ב־10:00 בבוקר, נכנס מחבל אל הבית לאור יום, קצת צולע, ניגש למטבח, פותח את המקרר, שותה מים, מתנהל שם כאילו זה הבית שלו. כעבור עוד 14 שעות, בין ראשון לשני, המצלמה מתעדת את המחבל ישן אצלנו בבית עד שחיילי גבעתי שסורקים את בתי השכונה מגלים אותו ונפתחת אש ומתנהל קרב מטורף והמצלמה מצלמת הכל עד שהיא נפגעת ומשם היא רק מקליטה".
ב־10 באוקטובר הגיע יו"ר חברת כלל ביטוח לביקור בביתם הזמני של בני משפחת חרמש. שי חרמש משמש דירקטור בחברה לצד עיסוקים נוספים, ובתוכם כהונה כחבר המועצה הציבורית של "קדמה - התיישבות צעירים", הפועלת לשמר ולהחיות את ערך ההתיישבות הציונית באמצעות חיבור בין הצעירים בגבולות המדינה ובפריפריה. "יו"ר כלל אמר, אני בא להציע הצעה לשיקום העוטף", הוא מספר. "כל גוף מוסדי יעמיד לרשות המדינה הלוואה בריבית סבירה כדי שהיא תיקח חברת בנייה גדולה שתבנה את הבתים מחדש ותוך שנה היא תעמיד את הקיבוץ על הרגליים. אמרתי, הצעה טובה, והלכתי להציע אותה לשלטונות. אמרו לי, אנחנו לא צריכים את כלל ביטוח. הקמנו מנהלת, קוראים לה תקומה, היא גייסה 18 מיליארד שקל והיא תבנה ותקים ותביא את האזור לתקומה שלא הייתה אפילו בימיה הטובים ביותר. לשבחם ייאמר שבראש מנהלת תקומה הם העמידו את תא"ל משה אדרי, איש ביצוע מעולה עם לב בצד הנכון.
"אדרי נכנס לתפקיד, נפגש עם חברי כפר עזה בשפיים, הציג את התוכנית לשיקום הכפר, אמר, קיבלתי תקציב מהממשלה כפי שביקשתי, ואני רוצה שתחזרו לאזור שלא תכירו כי תפקידי יהיה להשביח אותו במידה כזו שהוא יעלה על המקור. ועוד הוא הוסיף שהדבר חייב להתרחש במהירות ובקצרה, כי אסור לקהילה אחרי אסון כזה להית מנותקת מביתה כל כך הרבה זמן. ביקשתי את רשות הדיבור ואמרתי, מכובדי, מר אדרי, אנחנו שמים את כל יהבנו עליך. אני רק רוצה לשאול שאלה קטנה, עד מתי תלווה אותנו, ומתי תסיים את התפקיד החשוב שהטילו עליך? ואדרי אמר, באתי לפרק זמן קצוב. ואני ידעתי מה אני שואל. כי אדרי היה יו"ר החברה לאנרגיה אטומית וידעתי שהוא לא יוכל להתמסר לשני הדברים כאחד.
"ובאמת, אדרי היה זמן קצר איתנו וברגע שהוא עזב אחרי שהעביר את התוכניות הפנומנליות שלו לאישור הממשלה, ממשלת ישראל חיפשה לו מחליף ופנתה לאלוף יפתח רון־טל. חמישה חודשים יקרים מפז חלפו ורון־טל לא הגיע. התברר שלאיש יש אופציות בחברה ציבורית. עוד שבועות חלפו, וממשלת ישראל המוכשרת לא מצאה מחליף לאדרי והטילה את התפקיד על האיש הכי פנוי במדינה, יוסי שלי, בסך הכל מנכ"ל משרד ראש הממשלה שהסתבך בכל מיני סיפורים מפוקפקים. עוברים עוד כמה חודשים, ומדינת ישראל לא מוצאת מנכ"ל וממנה מיניסטר - השר זאב אלקין. אז אין מנכ"ל אבל יש שר לשיקום הדרום והגליל".
"צה"ל הודיע לקיבוצים שהוא רואה בהם מבצר. אפילו השם הרשמי שניתן לנו הוא 'היישוב כמבצר'. המשמעות היא שמעבים את האמצעים הפיזיים, מציידים את התושבים בנשק מתקדם, נותנים להם אפודים קרמיים, מכשירי קשר, דלתות משוריינות בממ"ד, תקשורת בממ"ד - ומפה תסתדרו לבד. קצין בכיר שבא להיפגש עם קהילת ניר עוז הדריך אותם לגבי הפתרון הזה. ואז קם אחד החברים ואמר, אני רוצה לחזור לניר עוז כשלא יהיה שם ממ"ד. והוא צודק. האם מישהו יהיה מוכן לגדל את ילדיו ביישוב מבוצר? מה זה בכלל אומר, תחזור הביתה עם הילדים ובסלון שלך יהיו, לצד המשחקים והצעצועים, גם שלושה ארגזי פעילות ומאג".
אבל זו תפיסת כיתות הכוננות שהייתה נהוגה בעוטף מאז ומתמיד. "תפיסת כיתת הכוננות פשטה את הרגל. היא כשלה בקטסטרופה של 7 באוקטובר. בתחילת אותו היום. אי אפשר להגיד לאנשים: תהיו 24 שעות בכוננות, תחכו חצי שעה ואחר כך נבוא לעזור לכם. כשראשי הצבא הציגו את התחקיר על קיבוץ כפר עזה, קם בחור צעיר ואמר, אני סטודנט, אני לומד ועובד, אני עושה מילואים, אני לא חושב שמעבר לזה אני צריך לתת 350 יום בשנה לכוננות נשק".
חודשים אחדים לאחר 7 באוקטובר פנו אל שי חרמש כדי לכבדו בקריאת "יזכור" באירוע הממלכתי בגבעת התחמושת לרגל יום ירושלים. הוא היה האדם הראוי ביותר לכבוד הזה, ולו בשל העובדה שנלחם בקרב על ירושלים והיה אחד מהצנחנים הראשונים שהגיעו לכותל והניפו בו את דגל ישראל, כמו גם בשל העובדה ששכל את בנו בטבח אותה שנה. "שבועיים לפני כן פרסמתי מאמר בעיתון 'הארץ' עם נימה ביקורתית נגד ראש הממשלה", מספר חרמש, "ולכן כשהתקשרו לבקש את הסכמתי לקריאת ה'יזכור' אמרתי להם, את הסכמתי תקבלו, אבל צפו לתקלות".
ואכן, שמו של חרמש הוגש למרכז ההסברה לאישור. "ואז חזרו אליי ואמרו, במשרד ראש הממשלה מסרבים לאשר את השם שלך בגלל שכתבת נגדו. ואני נדהמתי, כי משרד ראש הממשלה מעולם לא עסק בזה עד אותו היום. זה באחריות עמותת הצנחנים וחשבתי שההתנגדות תגיע משם". הסיפור דלף לתקשורת וקמה מהומת אלוהים. צנחנים התארגנו והודיעו שאם חרמש לא יקרא את תפילת "יזכור" הם לא יגיעו לטקס. "סופר לי שיום לפני הטקס נשיא המדינה התערב ואמר שאם שי חרמש לא יקרא את ה'יזכור' גם הוא לא יגיע לטקס".
הבית הזמני בפולג חמים ונעים. הנוף ירוק ופסטורלי, ריח הים בכל פינה, ועדיין שי חרמש מרגיש גולה מאדמתו. ליבו כבד עליו. "גודל האסון כגודל הנפילה", הוא אומר בעוגמה. "ילדינו גדלו, היה לנו דור שלישי בקיבוץ, בדיוק סיימנו לשפץ את הבית והפכנו אותו למעון חמים ומדהים. קנינו מיטה חשמלית. חווה החלימה ממחלת הסרטן הקשה, והתחושה הייתה שזהו, אנחנו בפאזה האחרונה, הטובה, של החיים, שתעבור עלינו בנעימים. ואז בא 7 באוקטובר. כשאתה נופל מגובה נמוך, אתה עלול לשבור את הרגל. אבל כשאתה נופל מגובה של 30 אלף רגל, אתה שובר את המפרקת.
"אני מרגיש היום כמי שריסקו את מפרקתו. מפעל החיים שלי קרס, ובגילי המבוגר אין שום סיכוי שאראה בימי חלדי את תקומתו. גם אם נתחיל לבנות ולהשתקם וגם אם כולם יחזרו, זה יקרה מעבר לטווח הגיל שלי. הקיבוץ שלנו היה הכי מבוסס בעוטף. הקמתי אותו כמפעל חיים עם חבריי לקיבוץ ועם משפחתי הנהדרת וסייעתי לשגשוגו של מקום נפלא עם יכולות כלכליות פנומנליות. כל זה התנפץ לרסיסים ושום פיצוי לא יחזיר לי את מה שאבד. היום אני יכול רק להתפלל, לייחל ולקוות שיום יבוא ותוחזר עטרה ליושנה, אבל אני יודע שלא אזכה לראות את סוף התהליך".
התרעות פיקוד העורף