"אני אמא, ועושה הכל כדי להנציח את הבת שלי", גנץ זך אומרת. "כל עוד אני מנציחה אותה – עדן חיה. מה יהיה כשלא אהיה פה? עדן תמות איתי? לא, יש את הספר. עדן לנצח. חשוב לי שיבינו שלא רק עדן, אלא כל ילד שנרצח, כל חייל שנפל – הם עולם. לא איבדנו ילדים או חיילים – איבדנו עולמות, חלומות, משפחה, דברים שהתנפצו. אסור לנרמל את זה. אל תשכחו את הילדים שלנו, הם כמו ילדים שלכם. הפחד הכי גדול שלי הוא שעדן תגיד: 'אמא, שכחתם אותי'".
החיים הכינו
עדן זכריה ז"ל עבדה בתחום המכירות, ובאוקטובר 2023 הייתה אמורה להתחיל ללמוד שיווק דיגיטלי. למסיבת הנובה היא הגיעה עם בן זוגה, אופק קמחי ז"ל. באזור מפלסים, כשהם מנסים לחזור הביתה, נלכדו בני הזוג במלכודת מחבלים. עדן נפצעה ונחטפה. אופק נרצח. גנץ זך האמינה שבתה תחזור בחיים, ופעלה לכך במסגרת מטה החטופים. אלא שהתקווה נגוזה, ובדצמבר 2023 חולצה גופתה של זכריה על ידי צה"ל עם גופתו של רס"ב זיו דדו ז"ל. הלווייתה התקיימה ב־15 בדצמבר 2023, ביום שבו חל יום הולדתה ה־28.
בפעילות שהביאה לאיתור גופות החטופים נפלו רס״ר (במיל') גל מאיר איזנקוט ז"ל ורס״ר (במיל') איל מאיר ברקוביץ' ז"ל. "נפגשתי עם הוריו של איל ברקוביץ' ועם ורד, אחותו של גל איזנקוט", מספרת גנץ זך. "חשתי הודיה גדולה מאוד, ממש גאווה על כך שיש לנו חיילים כאלה. מבחינתי, זה היה להגיד להם תודה על מה שעשו. הם אמרו לי שאם היו שואלים עכשיו את היקירים שלהם אם היו יוצאים שוב למשימה, התשובה הייתה כן".
גנץ זך, 50, מראשון לציון, אמא לעדן ז"ל ולגיא (23), עבדה עד 7 באוקטובר בתחום הכספים. מאז האסון הכל השתנה בחייה. עיסוקה העיקרי נעשה הרצאות למבוגרים ולבני נוער, בדגש על סיפורה האישי ועל העצמה. "ההרצאות וגם הספר הם לא על 7 באוקטובר, אלא על הסיפור של אורין", היא מתארת.
"אני מתחילה את ההרצאה בסרטון על עדן כדי שאנשים יתחברו לדמות הזו. זה עולם שלם שנשאר. אבל ההרצאה עוסקת ברובה באיך תפס אותי היום הזה, איזה תהליך עברתי עוד לפני 7 באוקטובר. יש לי מעין תחושה שהחיים שלי הכינו אותי ל־7 באוקטובר, כי אם לא הייתי באה מוכנה, כנראה לא יכולתי לשרוד".
"בעקבות זאת הגעתי בסופו של דבר לשיטת 12 הצעדים – תוכנית רוחנית שבעזרתה קיבלתי כלים להתמודדות עם עצב, תסכול, צער וחוסר אונים. 'אתם יודעים שאנשים לא מצליחים להבין איך אני עומדת מולכם, מרצה ולא מאושפזת במחלקה פסיכיאטרית, לא מבינים ממה אני מורכבת?' – זו אחת השאלות שאני שואלת את הקהל בהרצאה. הרבה לפני 7 באוקטובר היו לי הכלים. לא האמנתי שיבוא עליי כזה אסון, שאצטרך להוכיח את הכלים האלה בהתמודדות נוספת".
אחד הרגעים החזקים ביותר שזכורים לה מהרצאותיה הוא הרגע שבו ניגש אליה ניצול שואה מהקהל. "הוא בא אליי בבכי של התרגשות ואמר לי: 'אורין, תודה, את פשוט השליחה שלנו. אמרת בהרצאה בדיוק מה שאני רוצה להגיד, ולא מצליח'. זה אחד הדברים שמאוד ריגשו אותי", היא אומרת.
את ההחלטה להוציא לאור את הספר היא מסבירה בכך שבהרצאה היא אינה יכולה להעביר לקהל את כל הכלים שסייעו לה בעבר להתמודד עם התקופות הקשות בחייה, ושמסייעים לה היום להתמודד עם השכול. "ואילו בספר יכולתי לרכז כלים רבים, 365 במספר, הלקוחים מתורת '12 הצעדים' וגם מניסיון החיים שלי", היא מסבירה.
"אלה כלים שאמורים להפוך את האתגרים שלנו להזדמנות. להפוך אותנו לאנשים מאושרים יותר ושלווים יותר, ולא על ידי סיסמאות. יש מיליון ספרים עם סיסמאות, אבל אף ספר לא אומר איך לבצע אותן הלכה למעשה. הכלים האלה היו רשומים אצלי על פתקים בבית, במחברות, בספרים, במחשבה – ופשוט ליקטתי הכל ואיגדתי במקום אחד. את כל הכלים האלה ניסיתי על עצמי. אין משהו שאני אומרת בספר או בהרצאה ואני לא מיישמת או שלא נכתב בדם ליבי".
גנץ זך החלה לעבוד על הספר לפני כארבעה חודשים. "הכתיבה הייתה מאוד מהירה כי הכלים כבר היו קיימים", היא מתארת. "הספר הזה הוא בעצם יומן יישומי ליד המיטה. כל בוקר פותחים את היומן ומיישמים את המשימה היומית שלנו. זה עושה ניסים, עושה פלאות".
השיחה האחרונה של גנץ זך עם בתה התקיימה בבוקר 7 באוקטובר, בסביבות השעה 6:30. "היא אמרה לי: 'אמא, אני בדרך הביתה, הכל בסדר'", האם משחזרת. "זה היה שנייה לפני שחטפו אותה. שנייה לפני שהם נקלעו למלכודת המחבלים. השיחה הזאת לא יוצאת לי מהראש, אני עדיין מחכה שהיא תקיים את ההבטחה שלה".
גנץ זך אומרת שהזמן שחלף מאז 7 באוקטובר נחלק בין רגעים רבים של צער עמוק ובין רגעי תקווה, "בין אין לי ילדה ובין יש לי ילד. בין למות עם עדן, לא בהכרח פיזית, ובין לחיות למען הבן שלי, למען האנושות, למען המסר של עדן. אם מותה יהיה לשווא, אין לי מה לחיות".
"נהיינו מדינה מאוד אלימה, שלא כיף לחיות בה: מרביצים לרופאים, לנהגים, יש אלימות מילולית ברשתות. המרחק בין אלימות מילולית לאלימות פיזית הוא מאוד קצר. אז תוותרו על ביקורתיות, שיפוטיות, נקמה. תבחרו להחמיא, להגיד תודה, אפילו לכתוב תודה בכל יום. תבחרו בחיים ברוגע. חמאס לקחו לי את הילדה, אבל זו בחירה שלי, איך לקום בבוקר. אם אני בוחרת לקום בלי שנאה, טינה ורצון לנקמה, אז כל אחד יכול. תוותרו על הדברים האלה, שלא משרתים אותנו".
"גם ביחסים בינינו: היום אני אחמיא לקולגה שלי במקום לבקר אותו. היום אחייך אליו, במקום לעשות פרצוץ. זה אומץ. אומץ זה לעשות הפוך על הפוך. בבוקר אני רוצה למות, אבל בוחרת הפוך, בוחרת בחיים, וזה אומץ".
"זה מה שצריך להבין. שאם, למשל, אני מקללת אותך, זה חוזר אליי כמו בומרנג. כאמור, עוד הרבה לפני 7 באוקטובר, מה איחלנו אחד לשני ברשתות: למות, להישרף, ללכת לעזה. מה שאיחלנו אחד לשני – קיבלנו. אז מה אנחנו מתפלאים? אחרי 7 באוקטובר נפערה לנו תהום, ואנחנו צריכים למלא אותה – לא בכעס, לא בקללות ובאלימות, אלא בדברים טובים. רק ככה נשתקם. זה בידיים שלנו".
"יש לנו אחריות היום, לדבר יפה, להגיד תודה על היש ולא על האין. עדן ידעה להשיג כל מה שהיא רוצה בדרכים ישרות והגונות ועם חיוך. את זה צריך ללמוד מעדן. חברים, תבחרו בטוב, בדרכי נועם. אני לא מבקשת שתעשו אחדות, כי זו מילה גדולה, אלא מבקשת רק שהיום לא תוציאו דברי ארס מהפה. תתחילו בזה, בדברים הפשוטים, בכך שאם אני צודקת, זה לא אומר שאתה טועה".
אהבת הכלבים
את כוחותיה מגייסת גנץ זך, לדבריה, מדי יום ביומו: "קמה בבוקר, והכוח מרוכז רק לאותו יום. הרבה יותר קל להפנים שאני לא אראה את עדן היום, מאשר שלא אראה אותה כל החיים. אני מתחברת כל בוקר לתודות, כותבת כל בוקר עשר תודות על מה שיש לי. אחת התודות שלי היא על כך שלא נחיה לנצח, ושיום אחד עדן ואני ניפגש".
"ואם אין רגעי שמחה, אני יוזמת כאלה. גם לאמא שכולה מותר לשמוח, להתלבש צבעוני, לנעול נעלי עקב, להתאפר. תמיד אני לבושה בצורה ייצוגית. לא רוצה להזניח את עצמי. אם אני חיה – אני חיה. לא מוכנה לחיות מתה. עדיף למות מאשר למות מוות רוחני. אין דבר גרוע מזה".
עדן, היא משתפת, הייתה יותר מבת עבורה: "היא הייתה הכוח המנטלי שלי, הרוחני שלי, הסיבה שרציתי לחיות. החברה הכי טובה שלי, אשת סודי, יועצת שלי, האמא הרוחנית שלי. לא לקחו לי רק ילדה, לקחו לי את העולם שלי. נשארתי עם ריקנות רגשית עמוקה, תהום. לכי תמלאי ריקנות כזו אחרי שעוקרים ממך ילד. זו תהום שאם לא תמלאי אותה ברוח ובאמונה, לא תצליחי לשרוד. התהום עמוקה מדי".
בשיחה האחרונה עם אביה, כשהיא נמלטת מהמסיבה, ביקשה עדן לשמור על הכלבים שלה, טד וקאיה. "בשנה הראשונה הכלבים היו עם זוהר, הגרוש שלי, אבא של עדן, שעבר להתגורר בבית שלה על מנת לשמור על הסביבה הטבעית של הכלבים, ממש כמו ילדים", מספרת גנץ זך.
"אבל זה לא היה פשוט מבחינה רגשית, ובסוף הכלבים עברו למשפחה בקיבוץ העוגן, שם יש להם את כל המעטפת הרגשית. הם יכולים לרוץ באופן חופשי בקיבוץ, יש ילדים שאוהבים אותם אהבת נפש. הם מצאו בית הכי קרוב לבית שהיה להם אצל עדן. ואני ממשיכה לבקר אותם, אנחנו יוזמים ארוחות יחד. התמונות של עדן מוצמדות לדלת המקרר של המשפחה שאימצה אותם. כל קיבוץ העוגן בעצם אימץ בלב את הכלבים של עדן".
התרעות פיקוד העורף