הבחירה בטוב ובאהבה: ליאור שני, אלמנתו של רס"ם (מיל') עדי שני ז"ל, לוחם פלס"ר תותחנים באגד לוגיסטי 6036, שנפל בקרב ברצועת עזה ב-6 בדצמבר 2023. בזוגיות עם לירן
"מבחינתי, חלק מהעתיד זה להבין שבאתי מזוגיות מאוד טובה. אני בוחרת לאפשר לעצמי מקום לבכות בו על עדי, להתגעגע אליו, להנציח ולהנכיח אותו. אם תיכנס לבית שלי תראה את עדי בכל מקום. יש תמונות שלו בכל הבית. הוא חלק מהבית הזה, חלק מההוויה הזו. אני מניחה שבשנים הבאות אולי כמות התמונות תקטן קצת, אבל היא לא תיעלם. עדי הוא חלק ממני במאה אחוז, והוא גם מונצח פיזית על גופי. עדי אהב מאוד לרוץ, הוא הדביק אותי בזה והיינו קובעים דייט קבוע של ריצה. עד היום הריצה מחזיקה אותי, היא חלק מהחיים שלי. אני לא מפסיקה לרוץ".
ליאור ועדי שני, תושבי צור יצחק, הכירו בצעירותם דרך חבר משותף, ובשנת 2009 נישאו. הם הביאו לעולם תאומות, בנות עשר כיום, יובל וגאיה, ובת נוספת, תומר, בת 4. בשבעה באוקטובר, במהלך טיול אוהלים בצפון עם חברים, עדי הוקפץ למילואים. הוא היה לוחם בפלס"ר תותחנים. בתחילת דצמבר נכנס לעזה למשימה ארוכה.
"הייתי רגילה לדבר איתו שמונה פעמים ביום, וידעתי שכשהוא נכנס לעזה, זה לא עומד לקרות במשך זמן רב, אז ביקשתי ממנו שישלח לי הודעה קולית כדי שאוכל לשמוע אותה מתי שרק ארצה", ליאור מספרת. "הוא עשה את זה, וזו הייתה הפעם האחרונה שבה שמעתי את קולו".
כמה ימים אחרי הקלטת ההודעה עדי נהרג בפעילות מבצעית בצפון הרצועה. הוא היה בן 39 בנופלו. "הייתי במשרד, בעבודה, והבוס קרא לי לפגישה מקצועית", אלמנתו משחזרת. "כשנכנסתי לחדר ראיתי שלושה קצינים - והבנתי. בו ברגע קלטתי שהחיים שלי השתנו, ושלעולם הם לא ישובו להיות כפי שהיו".
כחלק מהחלטתה הנחושה לבחור בחיים, ליאור החלה לחפש זוגיות חדשה בדרך הבולטת בימינו - אפליקציית היכרויות. "חודש לפני שאיבדתי את עדי, סבתא שלי נפטרה", היא מספרת. "היא התאלמנה בגיל צעיר, ומאז לא הייתה בזוגיות. אמרתי לאחי, בשלב די מוקדם של האבל, שאני לא אהיה לבד. שאני רוצה זוגיות. אז נרשמתי לאפליקציה. לא כל כך הכרתי את הפורמט כי מגיל 19 הייתי עם עדי. זה היה מאוד מפחיד. אני זוכרת שכשהתחלתי לצאת לדייטים ראיתי שיש אנשים ש'ממקבלים' ויוצאים עם כמה נשים במקביל. זה חרפן אותי. אני לא הבן אדם הזה. בכל מקרה, בלילות, אחרי שהבנות הלכו לישון, נכנסתי לאפליקציה כדי להסיח קצת את הדעת, למלא טיפה את הוואקום בבטן, כשאין לי את עדי לדבר איתו. זה כמובן לא ממלא את החלל, אבל זה מפיג קצת את תחושת הבדידות".
"אפשר לחיות עם כאב גדול לצד אושר גדול. לירן גורם לי אושר. לא בחרנו במסלול החיים הזה, אבל בתוכו אנחנו כן יכולות לבחור לחיות. זה אולי הדבר הכי חשוב - לבחור בטוב, באהבה, במה שמעניק משמעות, כל אחת בדרכה שלה. שוב אני אומרת, 'במותם ציוו לנו את החיים' - זה מה שכל אחד מהנופלים היה רוצה: שנמשיך לחיות, לצמוח וליצור, ולא נשקע בכאב עד בלי סוף. אני בטוחה שעדי לא היה רוצה שאשב ואקונן על גורלי. הוא יצא להילחם כדי להגן על החיים, כדי שאנשים יוכלו להמשיך לחיות. אם כך הוא ראה את שליחותו כלפי עם שלם, על אחת כמה וכמה זה נכון כלפי המשפחה שלו. מתוך המקום הזה אני שואבת כוח להמשיך, לחיות ולהאמין".
לא במקום, לצד: רחל גולדברג, אלמנתו של סרן (מיל') אבי גולדברג ז"ל, רב צבאי בגדוד 8207, חטיבת אלון, שנפל בקרב בדרום לבנון ב-26 באוקטובר 2024. התארסה לעמינדב רוטנברג
אבי גולדברג היה מחנך ורב בית הספר "הימלפרב", התיכון התורני הגדול בירושלים, והיה גם רב בארגון רבני צהר. בזמנו הפנוי התנדב בסיוע לקשישים בבירה. את שירותו הצבאי הסדיר עשה בגולני, ואת שירות המילואים בחטמ"ר עציון. בגיל 38 התגייס לרבנות הצבאית ושימש רב בחטיבת אלון. "הוא שירת ברבנות הצבאית כי היה חשוב לו לתת מעצמו למען החיילים שמגינים עלינו", ציינה רחל. "בשנת המלחמה הראשונה הוא עשה 250 ימי מילואים".
עם פרוץ המלחמה, אבי התנדב להיות גם לוחם מן המניין. הוא נפל בקרב בשטח בנוי בדרום לבנון ב-26 באוקטובר 2024. בן 43 היה בנופלו. "כשאבי נהרג, היה ברור לי שאני נשארת חיה", סיפרה רחל. "אני כנרת, ובמהלך השבעה שאלתי את עצמי: 'האם אי פעם הכינור יצא מהתיבה שלו? האם אני אנגן עוד פעם?'. ברור שהקושי ושהחוסר של אבי גדולים מאוד, אבל אני יודעת שאבי היה רוצה שאמשיך לחיות. ברגע שזוג נישא, שתי נשמות הופכות לנשמה אחת. הנשמה של אבי עדיין בתוכי, ואני מרגישה אותו ויודעת שהוא היה רוצה שארים את הראש ושאמצא אהבה גדולה נוספת".
הלב הוא שריר מתוחכם: הדס לוינשטרן, אלמנתו של רס"ם (מיל') אלישע לוינשטרן ז"ל, לוחם בגדוד 8104, עוצבת ראם, שנפל בקרב בח'אן יונס ב-13 בדצמבר 2023. נישאה להוד רייכרט
"כל המשפחה הייתה אצלנו בחריש. אחרי שהדלקנו נרות, דקה לפני שהתיישבנו לאכול ארוחת ערב, נשמע הצלצול בדלת. רק מלראות שלושה אנשי צבא בפתח הבית שלך, את ישר מבינה. ואני עוד התמקחתי איתם. 'בבקשה', אמרתי לשלושתם, 'תגידו לי שהוא נפצע!'. וכשהקריאו את נוסח הבשורה היבש התחלתי לצעוק 'לא, לא, לא!' והרגשתי כמו מי שחוטף בוקס לפנים והוא מטושטש. הראייה עכורה, היציבה מתערערת. בתוך שניות הבנתי שזה המאני טיים שלי, ושאני חייבת להיאסף. אלה היו הרגעים האיומים של להיות או לחדול. הרבה בזכות הילדים, שגררו אותי בהמשך למטלות שגרה, התגבשתי".
על ההתאהבות שלה בהוד היא אמרה, "אני חושבת שזה מפעים, להבין את גודל הזכייה, גודל הנס. מה הסיכוי שבן אדם יזכה פעמיים בלוטו? זה מנצח את כל הסטטיסטיקות. אני חושבת שהעובדה שגם הוד וגם אני הגענו ממערכות יחסים מאוד טובות ואוהבות נותנת לנו אמון כזה באהבה. יש לנו עכשיו עשרה ילדים בתמונה, שישה שלי וארבעה שלו, וזה מאתגר. זו אחריות, אבל יש לנו אהבה ללא פחד".
הדס לוינשטרן ציינה כי "החיסרון של אלישע נוכח בכל שנייה ובכל דקה. הלב הוא שריר מאוד מתוחכם. הוא יכול לכאוב במקסימום, וכך גם הגעגוע שלי לאלישע הוא במקסימום. אלישע לימד אותי מה זה להיות נאהבת. הכרתי את אלישע ב-2010 והוא נעשה אהבת חיי. בנינו בית יחד והוא לימד אותי הכל על החיים האלה. הוא תמיד יהיה חלק מהחיים שלי, אבל גם הוא רצה שאמשיך לחיות ולא אטבע בתוך האבל. אני לא יודעת אם אפשר לקבל החלטה, לגרום ללב להיפתח, אבל כשזה קורה זה מאוד מרגש". לפני כשבועיים הדס והוד נכנסו בברית הנישואין והיו לבעל ואישה.
ללכת בשביל החיים: נעמי חיימוב, אלמנתו של אהרון חיימוב ז"ל, חובש מד"א שנרצח בשבעה באוקטובר באופקים. התארסה לאבנר יוספי
נעמי ואהרון חיימוב נישאו ב-2019 והתגוררו באופקים. אהרון היה חובש בכיר במד"א, והקדיש את חייו להצלת חיים. בבוקר שבעה באוקטובר הוא היה כונן חירום במד"א ושהה בביתו. בשעה 6:55 קיבל קריאה ממוקד מד"א, לטפל בפצועים באירוע פח"ע בצומת אורים. "כששמענו את האזעקות, אהרון ואני ירדנו עם הילדים למקלט", שחזרה נעמי.
"פתאום אהרון קיבל הודעה על מקרה חריג באורים, והוא רץ מתוך הבניין לאמבולנס. זו הייתה הפעם האחרונה שבה ראיתי אותו". כ-15 דקות מאוחר יותר אהרון נרצח סמוך ליציאה מאופקים, כשמחבלים ירו לעבר האמבולנס. בן 25 היה בהירצחו.
"מאותו יום נוראי, במשך חצי שנה גרתי אצל ההורים שלי. לא ראיתי שום אפשרות להמשיך, הרגשתי שזה סוף העולם", הודתה נעמי. "מה שגרם לי להחזיק מעמד ולהרים את הראש הוא קודם כל הילדים שלי. היו רגעים שבהם הרגשתי שאין לי שום רצון להיות כאן, בעולם, כי הכאב היה כל כך חזק, שלא רציתי להרגיש אותו. אבל אמרתי לעצמי שהילדים שלי, ארי היום בן 3 והילה בת 5, איבדו אבא, והם לא יכולים לאבד גם את אמא".
נעמי חיימוב נתנה לתובנה הזו ביטוי מעשי. "הילדים ואני התמקדנו בדברים שעושים לנו טוב. הלכתי לטיפולים פסיכולוגיים רבים והשקעתי בשיקום החיים", היא סיפרה.
"זה נראה לי כמו תקופה כל כך ארוכה, הרבה יותר משנתיים. אני חושבת שזה מרגיש כך בגלל העוצמה שבה כאבתי את הכאב ולא נתתי לעצמי לחשוב על כלום. כאבתי הכי חזק שאני יכולה, ואני כמובן עדיין כואבת, אבל היום אני יודעת לחיות לצד הכאב. אני לא נותנת לכאב לנהל אותי. בהתחלה נתתי לזה את כל המקום, והרגשתי הכי קטנה, חלשה ונתמכת, אבל בשלב מסוים אמרתי 'די, אני רוצה לחזור לחיים שלי בצורה הכי דומה למה שהיה'. האופי שלי הוא כל כך חי, שלא התאים לי להיתמך באנשים ולהיות כל היום עצובה במיטה. אני לא יכולה להחזיר בדיוק את מה שהיה, אבל אני יכולה לנסות להתקרב למה שהיה. למזלי, יש לי משפחה הכי תומכת בעולם, שעזרה ועוזרת לי המון".
היא שכרה דירה באופקים לה ולילדיה ("לגור בבית שבו גרנו לא הייתי מסוגלת כי זה כאב מדי"). על המעבר היא סיפרה: "ההורים שלי חששו מהצעד הזה, כי אני נשארת לבד עם הילדים, אבל הסברתי להם שאני צריכה לעשות את הצעד, ושאני יודעת שהם תמיד יעזרו לי כשאצטרך, והם הבינו את זה. השינוי לא היה קל. היו ימים שבהם הייתי קמה ולא מרגישה טוב, וזו גם הסיבה לכך שלא חזרתי לעבודה. החלטתי שהעבודה העיקרית שלי עכשיו היא לשקם את החיים שלי. גם לצאת עם חברה לקניון או לשבת בבית קפה זה עבודה מבחינתי. למצוא את הטעם לחיות שוב. זה החזיר לי את התשוקה לחיות, את הטעם להמשיך".
נעמי התלבטה לא מעט: "ידעתי שאני לא חושבת שיש בן אדם שיוכל להכיל את המצב שלי, ומצד שני, לא רציתי לסגור לעצמי דלת בחיים. מפה לשם התחלנו לדבר במאי האחרון. הרגשנו שיש בינינו שיח טוב וששווה לנסות, אז יצאנו לדייט. אמרתי לקרובת המשפחה שלי שתגיד לאבנר שזה צריך להיות לאט ובטוח, כי אם זה יתקדם, מדובר פה בחיבור משפחות, הילדים שלי והילדים שלו. אחרי כמה פגישות מוצלחות החלטנו להכיר את הילדים".
"כדי להצליח לבחור בחיים היה חשוב לי להיעזר בכל גורם אפשרי - מעגלי שיח, אנשי מקצוע, תמיכה מהקהילה ומהמדינה. זה לא תהליך מהיר, אלא עבודה יומיומית של ריפוי הנפש. השגרה לבדה לא מחזירה אותנו באמת, היא רק יוצרת אשליה. מה שמרפא זה לא להצחיק או להעמיד פנים שהכל בסדר, אלא להתמסר לעבודה הפנימית, להודות בכך שגם יש ימים קשים, ולדעת שבסוף חוזרים לדרך הנכונה".
התרעות פיקוד העורף