כעבור שלושה ימים, במלון בים המלח, הנד נקרא לאחד החדרים: "הבנתי שמשהו רע קרה. ישבו שם אנשי קיבוץ עם פסיכולוגים ורופאים. הם אמרו לי: 'מצאנו את אמילי. היא נרצחה'. האמת? הייתה בזה הקלה מסוימת. כי פחדתי שאנשי חמאס לקחו אותה לעזה ויענו אותה". ואז, כשלושה שבועות אחרי ההודעה האיומה הזאת, הבנת שאמילי חיה.
"היינו בדרך לטקס זיכרון, ומישהי מהקיבוץ אמרה שהיא ראתה איך לקחו את אמילי ואת הילדה השנייה. פתאום הבנו שאולי אמילי חיה. אחר כך נודע לנו רשמית שהיא נחטפה. בהתחלה הרגשתי שמחה ענקית שאמילי לא מתה. אבל מיד נכנסתי לסיוט: מה עובר עליה שם, כמה זמן זה יימשך".
אמילי, שבעוד כחודש תחגוג 11, גרה כיום עם אביה בקיבוץ חצרים. "היא ילדה רגילה לגמרי. מדברת, אוכלת, שרה ורוקדת", מספר הנד. "מבחינתי, השיא היה כשהיא התחילה שוב לשיר. אמילי תמיד הייתה שרה, כל היום. כשחזרה לשיר, ידעתי שהיא משתחררת מהטראומה".
התרעות פיקוד העורף