שנתיים אחרי הטבח, קהילת שבט הנובה, שספגה מספר אבדות גבוה באותו שבעה באוקטובר, התכנסה באולם האנגר 11 לטקס זיכרון מרכזי. רבים הגיעו לאירוע - משפחות שכולות, שורדים, וקהילה שלמה שמנסה לעכל את האובדן. 412 נרצחים, מאות משפחות שכולות, וזיכרון קולקטיבי שלא מרפה. בין השורדים והמשפחות, סיפורים של גבורה, אובדן, וניסיון נואש לחזור לחיים.
באותו יום כבר התגייס למילואים, ושלושה שבועות אחרי נכנס לעזה. שירות של מעל שבעה חודשים, במקביל לעבודה במכינה לנוער בסיכון. “היו שנתיים פסיכיות לגמרי, אבל העשייה והנתינה עזרו לי לעמוד על הרגליים”, הוא מסביר. אבל הטראומה לא עוזבת. “אני עדיין רואה את מה שראיתי במיגונית כל לילה. זה חלק מהמציאות. זה יהיה בסדר”.
מאז, סימו ומשפחתו הקימו פרויקט הנצחה בשם “נשר כבדרכים”. הכינו כ-15,000 מנות אוכל לחיילים, בנו בוסטן ליד הבית עם מערכת השקיה חכמה, ועשו מופעים. “אנחנו מנציחים אותו במוזיקה, בשירה, עם להקה”, הוא מספר בגאווה מעורבת בכאב. יום שישי האחרון באזכרה עם 400 חברים בגינה, ציירו אותו על הקיר. “אנחנו בדרך כלל עושים פסטיבל שלו”, הוא אומר. ב-16 באוקטובר הם יציגו את הפרויקט שלהם בבית הנשיא.
“ראיתי את הסוף בכל כך הרבה רגעים – בשבת השחורה, ברגעי המנוסה, במקום המסתור, ובכל יום מתוך 246 ימים בשבי”, תיאר את חוויותיו הקשות. מאיר ג’אן הודה כי “חלק גדול ממני, חלק משמעותי מחיי, עזב ולא יחזור”, אך הדגיש: “מותר לכאוב. מותר להתפרק. הכאב הוא עדות לאהבה שהייתה”. הוא קרא לציבור הישראלי ולמנהיגיו: “אסור לנו לעצור – עד שכולם חוזרים הביתה. זוהי משימת חיי. זוהי משימת חיינו – של כולנו כאן”.
בין דורון שעדיין נאבק עם התמונות שבראש, לבין סימו שהפך את האובדן לעשייה, עובר הקו הדק בין זיכרון לשיקום. קהילת הנובה, ששילמה את המחיר הכבד באותו יום, ממשיכה להתמודד, להנציח, ולנסות למצוא דרך להמשיך הלאה.
התרעות פיקוד העורף