לאחר מכן הוא משחזר את רגעי האימה: "התחילו לירות עלינו בסביבות השעה 9:15, ואז התחלנו בבריחה לכיוון הבמה המרכזית. אני זוכר שהייתה גדר מטורפת, הרבה אנשים הגיעו לשם, ונוצר צוואר בקבוק. איכשהו הצלחתי לעקם את הגדר בידיים, וחבר'ה הצליחו לברוח. ברחנו לכיוון השדות, גם שם כל הזמן יורים עלינו, ואנחנו כל הזמן משנים כיוונים כדי לנסות לא להיפגע".
רגע נוסף שהוא זוכר התרחש בכביש 232: "הגענו לטנק שנפגע ועמד שם. הטנק סיפק לנו מחסה, וממנו ניהלנו לחימה, עם כמה שוטרים, אזרחים וחייל מילואים, כשמכל כיוון, 360 מעלות, מחבלים יורים עלינו. תוך כדי שהמחבלים יורים, מגיעים אלינו מהמסיבה אנשים פצועים – בלי יד, בלי רגל – ומחפשים מקום מבטחים בטנק. ירו עלינו RPG, שעבר מעל הראש. אני קיבלתי כדור בכתף. בסופו של דבר הגיע כוח צבאי, חבר אלינו ואז התחלנו לפנות פצועים".
לדבריו, הוא מאוכזב מהיחס של הממשלה: "אני חושב שהמדינה שכחה אותנו, היא לא תומכת בנו. עברנו את אירוע הטרור הגדול ביותר במדינת ישראל. בשואה לא הייתה מדינה. ב־7 באוקטובר הייתה מדינה שלא הגנה עלינו. ובמקום שהממשלה תתמוך בנו עכשיו, ותיתן לנו הטבות וזיכויים, אנחנו נלחמים כדי להוכיח למה בעצם מגיעה לנו תמיכה".
התרעות פיקוד העורף