תמונה נוספת שחרותה בזיכרונה היא הבריחה מהמכונית, לאחר שאש נורתה לעברם: "זו בעצם התמונה שבה רואים אותי רצה עם הצעיף האדום. באותו רגע מתן ואני נפרדנו בטעות. הוא יצא מצד ימין של הרכב, אני מצד שמאל. הייתה בהלה, וכל אחד רץ לכיוון אחר. באותו רגע לא באמת עיכלתי מה קורה, לא הייתי בתוך הסיטואציה. עשיתי על אוטומט מה שאחרים עושים: רצים. בזמן המנוסה רכב עצר לידי. נהג ברכב בחור, ומאחוריו ישב בחור נוסף, מי שלמעשה צילם את התמונה. עליתי לרכב שלהם, והעליתי גם את החברה שלי".
הזיכרון הרביעי שלה הוא מהרכב שאליו עלתה, כשמתן אינו לצידה. "אני לא יודעת מה קורה איתו, ואז אנחנו מדברים בטלפון", היא משחזרת. "הוא עולה לטרמפ עם מישהי ומגיע לאורים, ואני מגיעה לצאלים. לא אשכח את הרגע שבו מגיעים לצאלים זוג הורים חסרי אונים – עד היום אני לא יודעת מי הם – ושואלים אותי אם ראיתי את הילדה שלהם, שפצועה בשטח, ואף אחד לא בא לעזור לה".
בסופו של דבר חברה פטפוב־ואנונו בלילה לבן זוגה וחזרה לאשדוד, שם פגשה את בתה (כיום בת 4).
"7 באוקטובר שינה אותי לגמרי, אני לא אותו בן אדם", היא אומרת כעת. "אני הרבה פחות אופטימית, לא בוטחת בשום דבר היום. לא חשבתי אי פעם שמשהו רע כזה עלול לקרות. נהייתי בן אדם פחות שמח. אבל את גם לומדת להתנהל ולחיות לצד זה".
פטפוב־ואנונו, שוזרת פרחים ומעצבת אירועים, מבינה שניצלה בנס. "אני גם בן אדם מאוד מאמין. כשברחתי, האמנתי שאחיה", היא אומרת. "תקופה ארוכה היה לי קשה לקבל את העובדה שאני פה ואחרים לא, שזה בסדר שניצלתי בעוד אחרים נרצחו. טופלתי ואני עדיין מטופלת. אבל אני בן אדם מאוד חזק. שמה מסיכה מסוימת, מתפקדת בשביל הילדה שלי".
התרעות פיקוד העורף