"הלילות מאז לא פשוטים. אני יותר רגישה, יותר דאגנית ופחות רגועה"
שהחלו האזעקות וההתרעות ב־6:29 בבוקר, רב־פקד שפרה בוכריס, מפקדת יחידת סיירות במג"ב דרום, ואם לעשרה ילדים, ישנה במיטתה שביישוב מרחב עם בנגב. עד מהרה היא יצאה מהבית, הצטרפה לשלושה מלוחמיה והם יצאו במכוניות פרטיות למשימת הצלה – בלי שנקראו אליה.
"הבנתי מההודעות שקיבלתי בטלפון שזה אירוע חריג, אבל לא הבנתי את העוצמה עדיין", מספרת בוכריס. "חשבתי שזה משהו שאנחנו ערוכים לו. לא הייתה בי תחושת פחד. מבחינתי, לזה התגייסנו והתאמנו. בבאר שבע הצטיידנו בנשק ובאפודים והתחלנו להתרוצץ בין זירות נפילה בעיר. מאז, ובמשך 12 שעות, הם נסעו הלוך ושוב בין מתחם מסיבת הנובה לנקודות הפינוי, הצילו מבלים, פינו פצועים והכל תחת אש".
"הורדתי את הנשק וקיבלתי צמרמורת. אמרתי לחבר'ה שלי: 'תקשיבו טוב, אם לא יורים עליכם, או אם אתם לא מזהים את מקור הירי בוודאות, אל תירו'. זה שונה מכל מה שמלמדים אותנו בתרגולים, אבל זו הייתה סיטואציה שמעולם לא נתקלנו בה. גם אם אני שומעת כדורים שורקים ליד האוזן, אם לא ראיתי את המחבל – יכול להיות שיש לפניי אזרח או חייל ללא מדים שהגיעו לעזור".
"רגע קשה נוסף היה כשקיבלנו מיקום של חבר'ה שצריך לחלץ אותם. נסענו למיקום הזה, באזור צומת רעים, וראינו רכב עומד. התפללתי שיהיו שם ניצולים, אבל כשהגענו כולם היו הרוגים, ולכולם היו סרטים ירוקים של חמאס על הראש. היה ברור שאלה חבר'ה שלנו, והתחלתי להריץ סרטים בראש: האם שמו להם את הסרטים הירוקים לפני שרצחו אותם, או אחרי? פתאום טלפון מצלצל מתוך הרכב ועל הצג כתוב 'אמא'. זה גמר אותי. ביקשתי ממי שהיו איתי לא לענות, ושאלתי את עצמי: מתי האמא הזאת תדע שהבן שלה לא חוזר? זה היה רגע בלתי נתפס".
מאז 7 באוקטובר בוכריס לא מפסיקה לעבוד. היא שימשה סגנית ראש זרוע שחר במג"ב דרום, וכיום היא נמצאת בקורס פו"ם שבסיומו תעלה בדרגה ותתקדם בתפקיד.
"השגרה מצילה אותי, המדים מצילים אותי והילדים והמשפחה שלי מצילים אותי ונותנים לי כוח שאי אפשר להסביר במילים", היא אומרת על ההתמודדות שלה עם האירועים והשלכותיהם. "הלילות שלי מאז 7 באוקטובר לא פשוטים. אני יותר רגישה ממה שהייתי פעם, יותר דאגנית ופחות רגועה. אני יותר דואגת לילדים שלי, ואם אני לא שומעת מהם תוך 20 דקות מאז שאני יודעת על כטב"ם או משהו שקורה במקום שבו הם נמצאים, אני חווה התקף חרדה".
"למשל, כשהיה פיגוע בירושלים, צלצלתי לבת שלי, לוחמת בפלוגות חילוץ והצלה של פיקוד העורף, שבדיוק הייתה בירושלים. בשניות שחלפו עד שהיא ענתה הלב שלי החסיר פעימה והתפוצצתי מדאגה. בעבר לא הייתי כל כך לחוצה. למדתי להעריך יותר את החיים, לעשות את הדברים הפשוטים שאני אוהבת ולא לוותר על עצמי ועל ההנאות שלי".
"אני מזכירה לעצמי לנשום תוך כדי תנועה, ואומרת תודה לאלוהים על כל מה שנתן לי. לא הייתה לי פריבילגיה לשבת ולבכות על המצב. יש לי תפקיד לבצע, עם כל הקושי המנטלי שכרוך בזה. אני שואבת המון כוח מהעם המדהים שלנו, עם שכולו גיבורים. לראות כל אחד ואחת מהאזרחים פה זו הגבורה הישראלית בשיא תפארתה, וזה מחזק אותי מאוד".
"בכל בוקר אני מסתכלת על הילדים שלי ואומרת לעצמי: זכיתי"
התקפת המחבלים על קיבוץ כפר עזה הוצת ביתה של משפחת גולן. ההורים, ד"ר אליי חוגג גולן ואריאל גולן, הצליחו להימלט מהבית הבוער דרך החלון עם בתם יעל, אז בת שנה וחצי, כשהם פצועים וסובלים מכוויות. הם הסתתרו במשך שעות עד שחולצו ופונו במסוק לבית החולים. אליי חוגג גולן, שנפצעה קשה, הייתה מורדמת ומונשמת במשך 51 ימים.
"עד שהתעוררתי בבית החולים לא הבנתי מה קרה", היא מספרת. "לא ידעתי על מסיבת הנובה, לא ידעתי שהיו מחבלים בעוד קיבוצים. חשבנו שבקיבוץ שלנו היו מחבלים, וזהו. באותו יום נורא הרגשנו שאנחנו בתוך סרט הוליוודי. זה אירוע אקסטרה־קיצוני, ואני זוכרת שבאותם רגעים הנפש לא הצליחה להכיל אותו".
"הייתה לי התקווה שהצבא יגיע ושהכל ייגמר מהר, אבל זה לא קרה. החלק הקשה ביותר היה הרגע שבו התחילו לשרוף לנו את הבית, והבנתי שאנחנו לא יוצאים מזה. אני מחבקת את אריאל ואת יעל, ומבינה שזה הסוף. שלחתי הודעה למשפחה שלנו ובישרתי שהמחבלים אצלנו, כתבתי להורים שאנחנו אוהבים אותם, וזהו. לא האמנתי שזה הסוף שלנו ושזה הסוף של יעל".
אליי הייתה בהכרה במשך כל זמן הפינוי שלה ושל משפחתה לבית החולים. בבית החולים היא אמרה לרופאים שהם יכולים להרדים אותה.
"התעוררתי אחרי כחודשיים כשאני לא מסוגלת להזיז את הידיים ואת הרגליים, לא מסוגלת לדבר, לאכול או לשתות", היא משחזרת. "עברתי תהליך שיקום ארוך של ללמוד ללכת מחדש, לאכול, לשתות מים, וכמובן להכיר מחדש את הבת שלי, ולתת לה להכיר אותי, אחרי תקופה ארוכה, בזמן שהייתי מורדמת, שלא הייתה לה אמא".
עם שחרורם מבית החולים עברו שלושת בני המשפחה לרמת גן, סמוך לבית החולים שיבא תל השומר שבו עשתה אליי את הסטאז' שלה ברפואה. כחצי שנה לאחר 7 באוקטובר אליי גילתה בשמחה שהיא בהיריון. באוקטובר 2024 עברה המשפחה עם קהילת כפר עזה למגורים זמניים בקיבוץ רוחמה. במקביל החלה אליי בהתמחות בבית החולים סורוקה. "ההתמחות שלי היא בהרדמה בטיפול נמרץ", היא מספרת. "בחרתי את זה לפני מה שקרה".
למרות הקושי הפיזי שגרמה הפציעה וההיריון המתקדם המשיכה אליי בעבודתה.
ב־7 בינואר השנה נולד הבן יפתח, שם שנבחר כסמל לפתיחת פרק חיים חדש. בטקס ברית המילה המרגש אמרו ההורים כי לידתו של יפתח היא אור של תקווה – עבורם, עבור הקהילה שנפגעה ועבור העם כולו. "נחשבתי להיריון בסיכון, והיו לי המון סיבוכים בגלל הפציעה", אליי מתארת.
"יפתחי הכניס אור ענק לחיים שלנו. הפציעה מלווה אותי בדברים העצובים של להסתכל על עצמי, להיזכר באנשים שאיבדנו באותו בוקר נורא, לחשוב על גלי וזיו ברמן, החברים שלנו שעדיין חטופים, ולהיות בחוסר ודאות לגבי המקום שנהיה בו בעוד שנה. מהמדינה הודיעו לנו שמפנים אותנו מקיבוץ רוחמה ביוני 2026 ואין לנו מושג לאן נלך".
"אני לא רוצה לחזור לכפר עזה אחרי מה שקרה לנו שם. אבל בכל בוקר אני מסתכלת על הילדים שלי ואומרת לעצמי: זכיתי. זכיתי לחוות איתם רגעים. זכיתי להביא חיים נוספים לעולם. אני זוכרת בכל יום לחבק אותם. מבחינתי, זו מהות העולם. לסיים כל יום בלנשק אותם זו הזכות הכי גדולה".
"אני מרגיש שנשארתי בחיים כדי להעביר את מסר קדושת החיים"
תחילת האזעקות בשדרות בבוקר 7 באוקטובר יצא הרב חיים סאסי מישיבת ההסדר "אפיקי דעת" בעיר אל מרפסת ביתו. הרב סאסי, שהוא גם חבר כיתת הכוננות בעיר ומתנדב ב"איחוד הצלה", אמר לבני משפחתו: "ככה נראית התקפת מוצב, יש חדירה לשדרות". ומיד יצא לדרכו כדי להציל חיים.
"יש לי אופנוע אמבולנס מצויד, ואני זוכר שכשיצאתי לכיוונו, הבן שלי הביא לי אפוד קרמי, ואמרתי לו: 'אני לא יוצא להילחם, אני יוצא לטפל בפצועים'", הוא מספר. "הכנסתי את המפתחות לסוויץ' וחיכיתי לדיווחים. כשהודיעו שיש פצועי ירי בשני רחובות בעיר, הבנתי שזו חוליית מחבלים. לקחתי את האקדח האישי שלי ונסעתי לאחת הזירות. כשהגעתי לרחוב הראשי, ראיתי פגוע ראש אנוש והתחלתי לטפל בו. פתאום הופיע מחבל, ירה לכיווננו, יריתי בו והצלחתי לחסל אותו. הרגשתי מה זה 'גבר', ודיווחתי בקשר שהאירוע נגמר".
אבל, כידוע, זה היה רחוק מלהיגמר. "כשהודעתי בקשר שהאירוע נגמר, ענו לי: 'איזה נגמר? יש פה טנדר שלם של מחבלים שיורים'", הוא משחזר. "זו הייתה אכזבה נוראית כי הבנתי שהסיפור רק התחיל. אף אחד לא ציפה למספרים כאלה. התסכול היה נוראי. קשה לי לתאר את התחושה באותם הרגעים. עוד משהו שתסכל אותי היה שארבעה חודשים לפני 7 באוקטובר לקחו לנו את כל הרובים בכיתת הכוננות. היו לנו בבית רק אפוד וקסדה, ללא נשק. זה בלתי נתפס. לדפוק את הראש בקיר על איך שזה קרה".
הרב סאסי המשיך בדרכו לכיוון תחנת המשטרה בשדרות, שאליה חדרו מחבלים. "ראיתי את השוטרים נסוגים לכיוון המיגונית של מרכז החוסן, במרחק של 50 מטר מהתחנה", הוא מתאר. "החניתי את האופנוע ליד מרכז החוסן, והתחלתי לטפל בשוטרים שנפצעו".
"כשניגשתי לטפל בשוטר שהיה מוטל על הרצפה כשהוא פצוע מירי בגבו, אמרתי לקצין המשטרה שעמד לידי שייתן מכת אש, ואני אחלץ את הפצוע להמשך הטיפול. תוך כדי זה חטפתי כדור בברך. הסתתרתי עם שוטר נוסף מאחורי הפח וחטפתי עוד כדורים ביד ובלסת. חיכיתי שעה וחצי עד שכמה גיבורים חילצו אותי והובהלתי לבית החולים, שם אושפזתי למשך שבועיים".
עם שחרורו מבית החולים חזר הרב סאסי, חלקית והדרגתית, לעבודתו בישיבת ההסדר. בהמשך הוא זכה על פועלו באות הגבורה האזרחית של נשיא המדינה. "באירוע הזה כמעט מתי, הייתי גמור. התחלתי להיפרד מהמשפחה שלי בטלפון", הוא אומר.
"אחרי אירוע כזה אתה מקבל פרופורציות לחיים. אתה פתאום נהנה מהחיים, ומבין כמה חיוּת יש בעולם הזה. עד עכשיו אני סוחב את הפציעה. עברתי ניתוח, אני צריך לעבור עוד ניתוח ואני נמצא בשיקום. יש לי תנועות לא רצוניות בפנים. זה משהו שילווה אותי לנצח, אבל אני לא נותן לו לנהל אותי. אני מרגיש שנשארתי בחיים כדי להעביר לכל מי שאפשר את מסר קדושת החיים".
"עברה בי המחשבה שמפה, מהגג, אני לא אצא בחיים"
־פקד מאלי שושנה מאשדוד, המפקדת התורנית בתחנת המשטרה בשדרות, הגיעה בבוקר 7 באוקטובר בשעה 6:20 לתחנה כדי לקבל את פני השוטרים שעמדו להתחיל משמרת ב־6:30. אלא שאז החלו האזעקות. ברגע הראשון, האירוע נראה לשושנה כמתקפה נקודתית אך מידע שהגיע מצה"ל על ארבעה כלי שיט שמתקרבים לחוף זיקים הבהיר לה שמדובר בניסיון חדירה. אחר כך הבחינה שושנה בטנדר שעליו חמישה חמושים, נוסע לעבר התחנה ופותח בירי.
"בשלב הזה אני ועוד שישה שוטרים עלינו לגג לתפוס מחסה ולנהל את הקרב מול המחבלים", היא משחזרת. "בהתחלה ראינו שלושה מחבלים שנכנסו לתוך התחנה, ירינו עליהם והצלחנו לחסל אותם. נכנסנו למעין אופוריה, שהצלחנו לחסל אותם, אבל אז הגיעו עוד ועוד מחבלים, שניסו להגיע לגג".
"באחד הרגעים שוטרים שלי צועקים 'רימון', ואני רואה בין הרגליים שלי רימון שחור שיוצא ממנו עשן לבן. זה עניין של שניות, אני מתכופפת, מרימה אותו וזורקת לגרם המדרגות. הוא מתפוצץ על שני המחבלים שהיו שם והורג אותם. אנחנו שוב בסוג של אופוריה, חושבים שאנחנו סוג של מנצחים, ולא ידענו שאנחנו רק בהתחלה".
במהלך הקרב אזלה התחמושת של השוטרים, והם נאלצו להמשיך להילחם בנשק שלקחו מהמחבלים ההרוגים. "בשלב מסוים נוריתי ביד, ושניים מהשוטרים שהיו איתי נהרגו", שושנה ממשיכה בתיאור. "זה היה הרגע הכי קשה שזכור לי. עברה בי המחשבה שמפה, מהגג, אני לא אצא בחיים. ביקשתי מהשוטרים שהיו איתי שיודיעו לבן שלי שאני אוהבת אותו".
"כשהמחבלים הצליחו להגיע לגג, הבנתי שהדרך היחידה שלי לשרוד היא להעמיד פני מתה, כך שאם הם יעשו וידוא הריגה, הם יירו בי, אבל אולי יש לי סיכוי לשרוד. בנקודה הזו לוחמי הימ”מ וכוחות נוספים של המשטרה פתחו באש על המחבלים, וכששמעתי אותם מדברים בעברית והבנתי שהם מכוחותינו, סימנתי להם והם הגיעו לחלץ אותי. הם הופתעו שנשארתי בחיים כי כל מי שהיה על הגג נהרג. חבריי השוטרים היו בטוחים שנהרגתי. שבעה שוטרים ושוטרת אחת שלנו נהרגו, וגם כמה שוטרים שהגיעו לסייע לנו".
על אף שנפצעה, שושנה בחרה לחזור לעבודה יומיים אחרי האירוע. "חזרתי מיד לעבודה כי לא יכולתי להישאר בבית. היינו במלחמה, וגם עכשיו, שנתיים אחרי, אנחנו עוד במלחמה", היא אומרת. "אני בתפקיד שלי, מנסה לחזור לשגרה. זה לא פשוט עד היום, אבל אני מוקפת במשפחה אוהבת וזה מה שעוזר לזה להיות קל יותר עבורי".
התרעות פיקוד העורף