אודיה רצה כשבתה רומי בידיה והסתתרה איתה בשיחים. לאחר כמה דקות היא הבינה שמחבל רצח את בעלה דולב, שהגן בגופו על ליה הקטנה, שניצלה. שוטר שעבר במקום לקח את אודיה ואת בנותיה לתחנת משטרת שדרות, ולא ידע שמחבלים השתלטו עליה. עם הגיעם לתחנה, בטרם יצאו מהרכב, המחבלים רצחו את אודיה ואת השוטר. רומי לקחה את אחותה הקטנה והשתיים הסתתרו במושב האחורי של המכונית. כשהגיעו אנשי כיתת הכוננות לחלץ אותן, רומי שאלה אותם: "אתם של ישראל?", שאלה שנעשתה אחד מסמלי המלחמה.
הרגע הקשה הבא שהרשטיין־סויסה זוכרת הוא השיחה הראשונה שלה עם נכדתה רומי. "היא לא סיפרה לי שאבא שלה, הבן שלי, נרצח, אלא שהוא הלך עם אנשים והיא לא ראתה אותו יותר", משחזרת הרשטיין־סויסה. "לגבי אודיה היא אמרה לי: 'סבתא, לאמא ירד דם מהראש, דיברתי אליה והיא לא ענתה לי'. זה היה רגע מצמרר. ילדה בת 6 רואה את הוריה נרצחים לנגד עיניה, ומתארת לי במילים תמימות את מה שחוותה".
החיפושים אחרי דולב ואודיה נמשכו שעות ארוכות. "הבת שלי, אורטל, התרוצצה בבתי חולים בניסיון לאתר את אחיה", מספרת הרשטיין־סויסה. "היא עברה ממחלקה למחלקה, קיבלה דיווחים סותרים – פעם שהוא בניתוח, פעם שהוא מתאושש – עד שלבסוף אחיה, אופיר, נקרא לזהות את גופתו של דולב".
עדיין נשארה במשפחה תקווה קטנה, שאולי אודיה נשארה בחיים. "אבל בסביבות 4 לפנות בוקר ראש העיר הודיע לי שאודיה נמצאה ללא רוח חיים. גופתה שכבה שעות ברכב. באותו רגע כל עולמי קרס", מודה הרשטיין־סויסה.
לסיום, הרשטיין־סויסה מבקשת לומר: "כוחנו באחדותנו. אסור שהפילוג ישוב. המחבלים הבינו שאנחנו חלוקים, וזה מה שאפשר להם לפגוע בנו. מותר לא להסכים, מותר לחשוב אחרת – אבל אסור לשנוא. אם לא נלמד את הלקח, אם נמשיך להיאחז בכיסאות בכוח, נחווה שוב אסון כזה. אני מתחננת: די לפילוג, די לשנאה".
התרעות פיקוד העורף