"בשעה 6:29, כשהתחילו האזעקות, לא נלחצתי, אני ילדת קטיושות, שלא נבהלת מקסאמים. צחקתי מזה, אבל לא ידעתי שיש מחבלים בשטח. פתאום נשמעה הודעה בכריזה, לפנות את השטח. אמרתי לטל: 'תיכנס לרכב ובוא נטוס מפה'. היינו מהרכבים הראשונים שיצאו מהנובה. בדרך עבר טנדר עם מחבלים, שירו לכיווננו. טל נסע לכיוון בארי, ולאחר שהחלטנו לא להיכנס למיגונית שם, התדפקנו על הדלת של זוג מקסים, הדס ועדי דגן, שהסכימו להכניס אותנו לביתם".
"הדס ועדי הרגיעו אותנו, שהמחבלים נמצאים בצד השני של הקיבוץ ושהמשטרה והצבא כבר מגיעים. אבל כשהבנו שהצבא לא מגיע זה היה אחד הרגעים המפחידים והקשים שהיו לי בחיים. ב־2 בצהריים המחבלים פרצו לבית של הדס ועדי, התחילו לירות ולהרוס את כל הבית. עדי החזיק את הדלת של הממ"ד והם לא הצליחו לפתוח אותה. הם זרקו רימון לעבר הממ"ד, החלון נפגע ונוצר קשר עין עם המחבלים. כל אותו זמן אני וטל מסתתרים בארון".
אף שהיא משתדלת לשמור על חיוך, פורת מדגישה שהיא לא אותו אדם שהייתה לפני 7 באוקטובר. "לקח לי זמן להבין מה קרה לי, לעבד ולעכל את זה", היא מודה. "לעבור אירוע כזה, זה לא משהו שאפשר להסביר במילים. אם בשגרה קמתי בבוקר, שלחתי את הילדים, עבדתי והכל היה רגיל, מאז 7 באוקטובר החיים נעצרו. מאז אני לא אותו בן אדם. הייתי אדם מלא בשמחת חיים, והיום השמחה הזאת נעלמה ממני".
"גם דברים שהיו הכי טבעיים לי, כמו ללכת למסיבות טבע, הפכו לקשים וכבדים", היא מוסיפה, "אני בוכה הרבה, משהו שלא היה אצלי קודם, והילדים שלי מתקשים לראות אותי ככה. בהתחלה גם התפקוד הבסיסי היה קשה. בית, ילדים, ניקיון, בישולים – הכל הוזנח. הייתי חייבת להזכיר לעצמי שאלוהים השאיר אותי בחיים כדי שהילדים לא יישארו יתומים, וזה הכריח אותי לקום, להתלבש, לתפקד. לאט־לאט חזרתי לשגרה בסיסית, אבל ברור לי שאני לא אותה אישה שהייתי".
פורת ממשיכה לספר על האתגרים היומיומיים: "הפכתי לאדם עם המון טריגרים – סיטואציות פשוטות כמו פקק תנועה בלילה יכולות להפוך לאירוע מפחיד שמחזיר אותי לטראומה ההיא. אני מתרחקת מאנשים. קשה לי לשבת בחברה רגילה, לשמוע שיחות יומיומיות על שיפוצים או חופשות. זה מרגיש מנותק. יש לי חברים שנחטפו ונמצאים עדיין בעזה – אז מה מעניינים אותי דברים רגילים? אז אני מתבודדת, כי אחרת אני עלולה להתרסק מבפנים. אני בוחרת להתרחק מראש כדי לא להיחשף לטריגרים או להתפרצויות של בכי וזעם".
בימים אלה, כחלק מהתמודדותה, פורת מרצה על סיפורה, כותבת ספר על קורותיה באותו בוקר נורא ואף כותבת מופע סטנד־אפ. "ההחלטה להתחיל לספר את הסיפור שלי הייתה נקודת מפנה", היא מסבירה. "בהרצאות, בכתיבת הספר, בשיחות – בכל פעם שאני מספרת, זה עוזר לי להקל על עצמי. הסיפור הפך אצלי למעין אגדה, כמו כיפה אדומה, כי חזרתי עליו כל כך הרבה פעמים. זה חלק מהתרפיה – להוציא את זה שוב ושוב, להפוך את הכאב למשהו שאפשר לחלוק".
"ככה אני גם מנציחה אחרים, כמו טל שלי, וככה אנשים שלא היו שם יכולים להבין מה עבר עלינו. במשך 20 שנה עבדתי כרואת חשבון, ואחרי 7 באוקטובר עזבתי את העבודה. אני היום בבית, מרצה, כותבת וחיה סביב 7 באוקטובר: צופה בכל סרטון ובכל סיפור בצורה כמעט אובססיבית. אני מקווה שאולי יום אחד אחזור לחיים היפים שהיו לי. החלום שלי הוא פשוט להיות שוב בריאה ושמחה. זה כל מה שאני מבקשת".
התרעות פיקוד העורף