"בכל יום יש מחשבות עליו"
אירן שביט הייתה עדה לרגע שבו ארוסה, נטע אפשטיין ז"ל, זינק על רימון שהשליכו מחבלים לתוך ממ"ד הבית שבו גרו בשכונת "דור צעיר" בכפר עזה. נטע נהרג, תוך שהוא מציל את חיי בת זוגו. "על הרגע הספציפי הזה קשה לי לדבר", היא אומרת.
"אני כן יכולה לומר שמה שנטע עשה לא הפתיע אותנו. גם ביומיום שלו, בכל דבר, נטע היה מקריב את עצמו למען האחר. הוא תמיד דאג לאחר לפני שדאג לעצמו. זה היה האופי שלו".
נטע אפשטיין, בן 22 במותו, בן הקיבוץ, רק השתחרר אז משירותו בצנחנים. הזוגיות שלו עם אירן, בת 24 כיום, סטודנטית המתגוררת עתה במושב ביצרון, נמשכה שנתיים.
"אני זוכרת כשצה"ל הגיע, הלוחמים מצאו אותי בשעה 5 אחר הצהריים מתחת למיטה בדירה שלנו", היא מתארת. "אני זוכרת שיצאתי מהשער הצהוב של הקיבוץ וראיתי מלא חיילים. ברגע שיצאתי מגבולות הקיבוץ, פתאום הצבא היה שם. ואז עלתה המחשבה, שעדיין עולה כל הזמן, איפה הצבא היה באותו בוקר?".
7 באוקטובר שינה את מסלול חייה. "לפני 7 באוקטובר רציתי ללמוד חינוך מיוחד", היא אומרת. "עכשיו אני מתחילה ללמוד ממשל ודיפלומטיה. זה שינה לגמרי את הכיוון. כמו כן, אני עסוקה בהנצחות, באירועים לזכרו של נטע. ואנשים מכירים את השם שלי. יש פעמים שבהן אני הולכת ברחוב ואנשים יודעים מי אני. אלה דברים שלא חוויתי קודם. זה שינה הכל".
היא מודה שבעל כורחה, ההתמודדות עם מה שחוותה גם חיזקה אותה. "עשיתי הכל כדי לשרוד, וזה הוכיח לי כמה אני מסוגלת", היא מסבירה. "נעשיתי עצמאית יותר, עם יותר אמונה עצמית, יותר בטוחה בעצמי, לא תלויה באף אחד. את חייבת לפעול ולהיות חזקה נפשית, אחרת תתמוטטי ותתפרקי".
היא שומרת על קשר הדוק עם הוריו של נטע, אורי ואיילת אפשטיין. "מערכת היחסים בינינו אפילו התחזקה יותר", שביט מספרת. "הם משפחה שלי לכל דבר. אני אומרת שהם ההורים השניים שלי. כשאביא בן זוג, הוא יצטרך לעבור את האישור של ההורים שלי וגם את האישור של ההורים של נטע".
בן זוגה המנוח מלווה אותה לכל אורך השנתיים שחלפו. "בכל יום יש מחשבות עליו", היא מעידה. "הייתי לאחרונה חצי שנה בדרום אמריקה, והוא היה נוכח בכל צעד, בכל מקום שבו הייתי. הוא איתי בכל יום ובכל דבר".
"אני חייב להסתובב בארץ, בעולם, לפגוש אנשים ולדבר איתם על מה שקרה"
רגע הראשון שמנחם קלמנזון זוכר מ־7 באוקטובר הוא הרגע שבו נפרד ממשפחתו, חשב שהוא נוסע לכיתת הכוננות בעתניאל ומשם ממשיך למילואים, ועדיין לא הבין, כדבריו, "שאנחנו בתוך קטסטרופה".
"אני זוכר איך אלחנן קרא לי לבוא איתו לדרום", משחזר מנחם. "זוכר גם את הרגע שבו הגענו לבארי וראינו את הגופות בכניסה, את העשן שעולה. היה קשה לא להבין מה שקורה. זה לא היה נתון לפרשנות, אבל אז עוד לא הבנתי שכל הדרום נראה ככה".
רגעים רבים נוספים נחרתו בזיכרונו. בין השאר, "כשבאמצע הלילה אנחנו מגיעים לדירה ובה שש נפשות, ואני רואה את אחת הנשים מחזיקה תינוק בן ארבעה חודשים על הידיים. או כשלפנות בוקר, אצל משפחה אחרת, ביקשתי מהאמא להחזיק את התינוקת שלה כדי שאתחזק ממנה בעצמי, בעוד הסבתא צילמה אותנו".
"זו תמונה שמאוד זכורה לי. זכור גם רגע שבו אחרי ששום דבר אחר לא עזר, אני צועק 'שמע ישראל' כדי לשכנע אישה לפתוח את דלת הממ"ד – רגע שמהדהד את העובדה שמעל כל המחלוקת יש גשר חזק יותר ועמוק יותר".
מסע ההצלה ההרואי של הצוות נקטע לבסוף. "אחרי 16 שעות בבארי הרגשתי שקשה לי כבר להמשיך, שאני בקושי מחזיק את הנשק, ואמרתי לאלחנן שצריך לעצור", משחזר מנחם. "סיכמנו שניכנס לבית האחרון. בבית הזה מחבל ארב לנו וירה באלחנן. ראיתי את אחי נופל אחורה, ולא זז יותר. ניסיתי להשיב אש, אבל מהר מאוד נפצעתי".
קלמנזון הוא גם חלק מיוזמת "מתחברים", ששותפים לה משפחות ממטה החטופים, מהעוטף, מפורום הגבורה ומילואימניקים – "אנשים שחושבים איך בתוך המחלוקת שיש בינינו אנחנו בכל זאת פועלים יחד. כי בעוד שאנחנו חלוקים על הדרך, אין מחלוקת על טוהר הכוונות של כולם".
"ברגע שאני מכבה את האורות, מציף אותי הגעגוע לחברים שלי"
"ידענו שיש מחבלים בחוץ. שמעתי את בעלי מדבר על רמקול עם המפקד שלו מהמילואים. הוא היה אז עם רגל שבורה, בגימלים. אני שומעת את המפקד אומר: 'יוסף, אני מכיר אותך, אתה לא עולה על מדים'. ובעלי עונה: 'כבוד לי למות על מדים, מאשר למות בתוך הממ"ד'. הוא עלה על מדים ויצא החוצה לעזור לכיתת הכוננות", מספרת נסרין יוסף ממושב יתד שבמועצה אזורית אשכול.
יוסף, בת העדה הדרוזית, אם לארבעה, עלתה לכותרות כמי שהצילה רבים ב־7 באוקטובר כשחקרה בערבית מחבלים שנלכדו בחצר ביתה והוציאה מהם מידע שהועבר לחיילים.
יוסף זוכרת איך ניסתה לבנות לאט־לאט את האמון עם המחבלים ("אמרתי להם שאני חלק מהם, שאעזור להם") ואת השיחה שניהלה עם המפקד של הנוח'בות בטלפון של אחד המחבלים במטרה לחלץ מידע ("עד עכשיו אני לא יודעת איך הצלחתי לנהל שיחה בערבית במשך 40 דקות בלי להכניס מילה בעברית").
הזיכרון המשמעותי והכואב ביותר עבורה מאותו יום הוא קבלת ההודעות על חברים שנהרגו או נרצחו: "איבדתי עשרות חברים. זה הדבר הכי קשה שהיה לי בחיים: לאבד את המשפחה שבניתי במשך 18 שנים. אחד מהחברים הוא עדו חוברה ז"ל מקיבוץ סופה, שהיה בשבילי כמו אח. כששמעתי שעדו נפל בקרב, איבדתי את זה. יצאתי למחבלים והתחלתי להרביץ להם".
במשך חצי שנה היו יוסף וילדיה מפונים במלון באילת, כשבעלה במילואים ("הוא לא מוכן לוותר", היא מסבירה). במרץ 2024 חזרה עם ילדיה לביתם ביתד. "אני בן אדם אחר אחרי 7 באוקטובר", היא מעידה.
"מַתִּי ב־7 באוקטובר. הגוף שלי עדיין מחזיק אותי, בשביל הילדים. אני מנסה להיות חזקה מולם, אבל ברגע שאני מכבה את האורות, מציף אותי הגעגוע לחברים שלי, לחברים של הילדים שהייתי רגילה לחזור מהעבודה ולראות אותם אוכלים את האוכל שאני מבשלת. זה לא קל. למה אני צריכה לספר כל הזמן לילד בן 4 שהרעים לא יבואו יותר, או כשהוא שומע מטוס, להסביר לו שזה מטוס שלנו, ששומר עלינו. אבל אני לא רוצה להישבר. יש לי ארבעה ילדים, ויש הדאגות לבעל שנכנס ויוצא מעזה".
ביום העצמאות האחרון ויתרה יוסף על הדלקת המשואה. "קיבלתי איומים. יהודים מסוימים, שחושבים שגנבתי להם את הקרדיט, אמרו לי במפורש שמגיע להם, ולא מגיע לי", היא משתפת. "הייתי מוכנה שלא יציעו לי להדליק משואה ושכל נרצחי 7 באוקטובר יחזרו לחיים. שיגידו לי 'נסרין, ישנת עמוק, אנחנו כאן', ושאזכה לחבק אותם אחד־אחד".
יש לה גם מסר להעביר: "עם ישראל, אנחנו צריכים אחדות. די לשסע ולשנאה. בלי אחדות אנחנו לא יכולים להתקיים. נתפלל גם שהמלחמה הזו תסתיים, שכל החטופים והחיילים יחזרו ושאף אמא לא תבכה יותר על הילד שלה".
"כל מה שאני רוצה זה שנוכל לשוב לבארי"
מנסים לפרוץ לי הביתה עכשיו, מחבלים, ואין פה אף אחד, ואין פה צבא, ואין אף אחד שעוזר לנו, ואנחנו לא יודעים מה לעשות. אין פה כלום, אני עם שני ילדים קטנים בממ"ד, ואני עם בעלי. ואף אחד לא כאן כדי לעזור לנו. למה אף אחד לא בא?", את הדברים הבלתי נתפסים האלה אמרה, ולעיתים לחשה, איילת חכים, תושבת קיבוץ בארי, בשידור חי בחדשות 12 למגיש דני קושמרו בבוקר 7 באוקטובר. השיחה הזו נחרתה בזיכרון הקולקטיבי כאחד מהרגעים בבוקר השחור ההוא שבהם חלחלה ההבנה שמחבלים חדרו ליישובי העוטף והם פורצים לבתי התושבים.
"הרגע הקשה ביותר עבורי באותו בוקר היה כשהבנו שלא באים להציל אותנו", משחזרת חכים. "הבנתי את זה בסביבות השעה 11 בבוקר. המחבלים כבר חדרו אל הבית, ניסו לפרוץ את דלת הממ"ד, והבנו שאנחנו כלואים בפנים, בלי שום סיכוי לצאת. ישבנו שם עם ילד בן 11 וילדה בת 4 והרגשנו שזה הסוף שלנו. נפרדנו מהחברים ומהמשפחה בהודעות וואטסאפ. זו הייתה תחושה נוראית, כאילו אנחנו מסיימים את חיינו שם".
"צלצלו כמה פעמים ממספר חסום, אז לא עניתי, אבל בסוף, כשלא הפסיקו לצלצל, עניתי. מצאתי את עצמי מדברת עם דני קושמרו בשידור חי. הרבה אנשים אמרו לי מאז שזה אחד הדברים שהם הכי זוכרים מאותו בוקר – השיחה שלי איתו מתוך הממ"ד".
חכים מעידה שמאז 7 באוקטובר חייה השתנו מהקצה אל הקצה. "אני בת בארי, נולדתי וגדלתי בקיבוץ, וחייתי בו כל חיי", היא מסבירה. "פתאום, בגיל 55, הייתי צריכה להתנתק מהבית שלי, בלי יכולת לחזור. זה קשה מאוד. היינו מפונים תקופה במלון בים המלח, אחר כך בתל מונד, שם קיבלו אותנו נהדר, והילדים הסתדרו יפה. בהמשך עברנו לחצרים, וגם שם משתדלים לתת לנו תחושת בית – אבל זה לא הבית שלי. זה זמני. אנחנו שוב סופרים את הזמן, עד המעבר הבא. כל מה שאני רוצה זה שנוכל לשוב לבארי, לבית החדש שאנחנו בונים שם".
השגרה היומיומית שלה השתנתה כמובן לגמרי. "בבארי ניהלתי במשך שנים את הכלבו, עבדתי בצוות, ידעתי בדיוק מה אני עושה בכל בוקר", היא אומרת. "היום אני כבר לא אותה אישה פעלתנית. ניסיתי להשתלב בכמה מקומות עבודה, אבל לא מצאתי את עצמי. אני עובדת מהבית, במחלקת גיוס משאבי אנוש של הקיבוץ, בהיקף מצומצם מאוד. אני לא מסוגלת לעמוד בעומס ובלחץ, לפעמים אני פשוט לא מצליחה להתרכז. אז צמצמתי את שעות העבודה כדי שאוכל להמשיך לתפקד".
ומעל הכל, יש לה משאלה אחת: "המסר שלי פשוט – שיחזירו את כל החטופים הביתה. זו הבקשה של כולנו".
"זה היה הרגע הכי קשה שחוויתי בחיי, ועד עכשיו הוא לא יוצא לי מהראש"
ב־7 באוקטובר יונס אלקרינאוי, בדואי מרהט, נשוי ואב לשישה ילדים, עבד כהרגלו בחוות הזרע, חווה חקלאית הסמוכה לקיבוץ רעים בעוטף עזה, מקום עבודתו זה למעלה מ־30 שנה. כשהחלה מתקפת חמאס, אלקרינאוי סגר את שערי החווה, התקשר לפיקוד העורף כדי לדווח על המתרחש, וקיבל הוראה שלא לצאת מהחווה בשל נוכחות מחבלים באזור.
"באותה שבת שמרתי בחווה עם 24 עובדים תאילנדים", הוא משחזר. “כששמעתי טילים לא הבנתי מה קורה, אבל בשעה 7:15 הבן שלי צלצל אליי ואמר לי: ‘אבא, תיזהר, יש מחבלים שחדרו לשטח ישראל. תחזור הביתה’. אנחנו רגילים באזור לטיל או שניים, אבל לא לחדירת מחבלים. הייתי בטוח שמדובר בכמה מחבלים ושתוך כמה דקות יתפסו אותם, אבל אז הגיעו שמועות שיש מחבלים בכמויות".
"כשראיתי בטלפון סרטונים של מחבלים בשדרות, החום התחיל לעלות לי. קראתי לתאילנדים והסברתי להם שמחבלים מסתובבים בעוטף ורוצחים אנשים. סגרתי את השערים והצבתי בכניסה תאילנדים כדי שידווחו לי אם יש משהו חשוד. בשלב מסוים אחד מהם הגיע אליי ואמר שראה מישהו בחווה".
"הגעתי מאחורי אותו אדם וראיתי שזה בחור עם עגילים באוזן. מיד הבנתי שזה לא מחבל, אלא כנראה יהודי. שאלתי אותו: ‘במה אפשר לעזור לך?’. הוא נבהל ושאל אותי: ‘מי אתה? מה אתה עושה פה?’. אמרתי לו: ‘אני עובד פה’. הוא ענה: ‘יש מחבלים, ואנחנו בורחים מהמסיבה ברעים. יש איתי פה עוד חברים’".
"ביקשתי שיביא את חמשת החברים שלו לתוך החווה, הכנסתי אותם לחדר האוכל, נתתי להם לאכול, לשתות ולנוח, והרגעתי אותם, שהכל בסדר. בהמשך הגיעו עוד בחורה ובחור לשער, הבנתי שגם הם מהמסיבה והכנסתי גם אותם. הרגעתי את החבר’ה שאם יגיעו מחבלים נוכל להתחבא בשדה הכותנה, והם לא יוכלו לראות אותנו. המצב היה לחוץ, אבל זרמנו".
כעבור זמן מה, למקום אכן הגיעו מחבלים. "המחבל ניסה להזיז את השער, אבל השער היה סגור", מתאר אלקרינאוי. "ראיתי שהוא מתעקש להיכנס, אז לא היה לי זמן לחשוב – יצאתי לכיוונו ושאלתי אותו בערבית: ‘איך אפשר לעזור לך?’. הוא שאל: ‘מה, אתה ערבי?’. אמרתי לו: ‘כן, אני עובד פה כשומר. אני בדואי מוסלמי מרהט’".
"במהלך השיחה המחבל דרש, ‘תוציא את היהודים שיש לך בפנים’. כשהוא אמר את המילים האלה, לא יכולתי לעמוד על הרגליים, היה לי קשה מאוד. זה היה הרגע הכי קשה שחוויתי בחיי, ועד עכשיו הוא לא יוצא לי מהראש. חששתי שאולי המחבל ראה אותם כשהם באו אליי, ושהוא לא יוותר. ידעתי שאם אני לא אשכנע את המחבלים ללכת, הם יחסלו את כולנו. היינו 33 בני אדם, כולל העובדים התאילנדים והצעירים היהודים".
"המשכתי לדבר עם המחבלים בערבית, וניסיתי לשכנע אותם שאין פה יהודים, אבל הם צעקו 'תוציא את היהודים שמסתתרים אצלך'. חשבתי שכולנו אבודים, אבל בסוף איכשהו הצלחתי לשכנע אותם שאין פה יהודים, והם הלכו".
אלקרינאוי, שזכה על פעולתו באות הגבורה האזרחית של נשיא המדינה, מספר שהוא נמצא עד היום בקשר הדוק עם הצעירים שהציל, ושהאירוע עדיין מלווה אותו מדי יום. "7 באוקטובר זה יום שאני לא אשכח כל החיים", הוא אומר.
"נתקעתי בחווה עד 9 באוקטובר, ורק אז קיבלתי הודעה מפיקוד העורף שאפשר לצאת. אני עוד חולם על זה בלילות. זה מפריע לי בחיים, גרם לי להתרחק מהתקהלויות. בכל פעם שאני שומע ירי או בומים, זה מפעיל אצלי משהו. בתקופה שהאיראנים ירו לכאן טילים, הייתי רואה ילדים במקלט, וזה מיד החזיר אותי לאותו יום. הסתכלתי על הבנות הקטנות שלי, ולא היה לי מה לעשות חוץ מלהתחבא איתן. זה חוסר אונים מוחלט, שהזכיר לי בדיוק את 7 באוקטובר, את הקושי, את הפחד".
על השנתיים שחלפו מאז הוא אומר: "אני עובד, אבל בקטנה. חזרתי לעבודה בחווה, כמה מטרים מהמקום שבו נשרפו בתים ונרצחו אנשים. בכל פעם שאני מגיע לשם, אני נזכר בכל מה שהיה. אני מסתכל על השער, על המקום שעמדתי בו ודיברתי עם המחבלים".
ולמרות הקושי, הוא דבק במקום עבודתו: "אני עובד עם אח שלי, ואין לי מקום עבודה אחר. גם אם הייתי עובד אצל מישהו אחר, הוא לא היה מצליח להכיל את ההיעדרויות שלי, את הקושי. זה חשוב, כי היו ימים שבהם פשוט לא יכולתי להגיע או לתפקד".
השגרה החדשה, אם אפשר לקרוא לה כך, אינה פשוטה. "היה קשה מאוד בחודשים האחרונים", הוא מודה, "אני מרגיש כאילו זה קרה אתמול. אבל העבודה והמשפחה עוזרות לי להחזיק את עצמי".
ובכל זאת, הוא רוצה לסיים בנימה אופטימית: "אני מאחל שתהיה הפסקת אש, שיהיה שלום, שהחטופים יחזרו הביתה למשפחות שלהם. שנחיה סוף־סוף בשקט".
התרעות פיקוד העורף