אל קהילות שנחרבו חזרו גם חיים חדשים: מעל ל־2,500 תושבים חדשים נקלטו בעוטף, וביישובים שנפגעו קשות נרשמות משפחות חדשות לצד הבתים ששוקמו. בכרם שלום כבר חזרו 88% מהמשפחות ונוספו שש חדשות; ברעים — 95% ו־10 משפחות חדשות; ובנחל עוז, שחווה את אחד ממוקדי הטבח הקשים ביותר, שיעור החזרה עומד על 33% בלבד, אך גם לשם שבו ארבע משפחות חדשות. לצד הנתונים המעודדים, תהליך השיקום רחוק מלהסתיים: בכיסופים יעבדו עד נובמבר 2025, בכפר עזה עד יולי 2026, ובבארי עד אוגוסט 2026.
המספרים מציגים תקומה מרשימה, אבל מאחורי הסטטיסטיקה מסתתרים חיים מורכבים, חיפוש אחרי ביטחון וחיבור קהילתי מחדש. יצאנו לשמוע את הקולות.
אבל לצד התקווה, המציאות עדיין לא שלמה: ״תשתיות לא יציבות — אינטרנט מקרטע, חשמל נופל, ביובים מטופלים, פועלים ומשאיות שמסתובבים בכל פינה – הכול מזכיר לנו שהשיקום כאן רחוק מסיום. שקט שלא מגיע — גורמי הביטחון הצבאיים עדיין לא באו לשבת מול האנשים האמיתיים שחיים כאן – לא רק להציג תחקיר או לדבר עם בעלי התפקיד אלא להקשיב, לשתף מה צפוי להיות, ולצייר לנו תפיסת ביטחון ברורה קדימה. לדבר בגובה העיניים, לא מעל הראש. קהילה שמנסה להחזיק את עצמה — פעם היינו “אחד בשביל השני” בלי לחשוב פעמיים. היום הפיצול במגורים ובמציאות היומיומית מקשה, אבל עדיין יש מאמץ יומיומי להישאר יחד, כי בלעדיו אין לנו קיום.״
הם מסכמים בכאב ובתקווה: ״מה עוד חסר? חסר ביטחון פשוט ובסיסי כזה שלא מתערער בכל פעם ששומעים רעש או קוראים כותרת. חסר שיקום מלא לא טלאי על טלאי, אלא תחושה שהבתים, המוסדות והמרחבים הציבוריים באמת חוזרים לחיים. חסר מענה רגשי עמוק לנו, לילדים, לכל מי שסוחב בפנים את מה שקרה. חסרה ההבנה שיש חברי קהילה שצריכים עוד קצת זמן, ושזה לגיטימי. בסוף, חסרה הידיעה הברורה שאנחנו יכולים לגדל כאן חיים יציבים, בלי לחשוש כל יום מחדש אם הבית הזה באמת מגן עלינו.״
שנתיים אחרי, העוטף כבר איננו רק אזור אסון אלא מקום שמנסה להמציא את עצמו מחדש. הבתים נבנים, הילדים חוזרים לחצרות, והחיים מבקשים להכות שורש מחדש, גם אם האדמה עדיין רועדת מזיכרון. לצד התקדמות מרשימה בשיקום הפיזי, התושבים מזכירים שהאתגר האמיתי הוא בנפש בביטחון, בחוסן הקהילתי ובתחושת העתיד. קולות כמו של ניר וקנין, גל גורן, שרון וגל עופרי וכרמל שצקי מלמדים כי הדרך לתקומה מלאה עוד ארוכה, ורק שילוב בין בנייה מחודשת לבין הקשבה אמיתית לתחושות, לפחדים ולקצב האישי של כל משפחה יאפשרו לעוטף לא רק לשרוד אלא באמת לחזור ולחיות.
התרעות פיקוד העורף