אני רוצה שתדע שאנחנו לא שותקים. אנחנו טסים הרבה לוושינגטון, לניו יורק, למיאמי, לברלין, להאג ועוד. דופקים בארץ על כל דלת של שר, של חבר כנסת וגם של ראש הממשלה, עומדים עם התמונה שלך ברחובות, דורשים אותך בחזרה בבית.
אף פעם לא סיפרת לי איך נפצעת, וזה מעסיק אותי הרבה למה בעצם. אנשים שהיו איתך סיפרו לי מה קרה, ובכיתי המון כשגיליתי עליך דברים חדשים אחרי שנחטפת.
נגעת בהרבה מאוד אנשים עוד לפני שבעה באוקטובר. אבא ואני לא מאפשרים לאף אחד לשכוח אותך. אני רוצה שתדע שהרבה אנשים טובים קמו יחד איתנו. אנשים שלא פגשו אותך מעולם, אבל הפכת להיות להם משפחה. הם נושאים שלטים עם השם שלך, עם החיוך שלך, עם התקווה שתחזור.
החג מתקרב, ושוב חג בלעדיך. זה לא חג בשבילי. זה עוד יום של כאב שלא נגמר. תדע שאני מאמינה בלב שלם שאתה תחזור.
אני חייבת לך את הכבוד שמגיע לך כגיבור ישראל שהפכת להיות. העם חייב לך והמדינה חייבת לך.
אני עדיין שומרת לך את המקום המיוחד שלך בשולחן, חיה בתקווה שטעו ושעוד תחזור בחיים אלינו. זו משימת חיי להחזיר אותך הביתה, איתי שלי, לא אוותר עליך לעולם.
כל המשפחה נלחמת על החזרתך בדרכים יצירתיות רבות. חשבתי על זה הרבה, איתי, ואני חושבת שלא קמת בוקר אחד בשבעה באוקטובר ואמרת לעצמך, "היום זה היום שלי להיות גיבור", אלא אתה פשוט כזה, גיבור, כל חייך, אלה הערכים שגדלת עליהם.
הרבה אנשים שומעים עליך ומרגישים קצת את הקסם שלך דרך "צמיד הגיבורים" הסגול שאני מחלקת.
איתי, אני כל כך גאה בך. חשוב לי שתדע את זה. אולי הכי חשוב לי שתדע את זה שאני לא רק אוהבת אותך כל כך הרבה שזה כואב, אלא אני גם גאה בך ובאדם שגדלת להיות. ובעיקר קרועה מגעגועים. הלוואי שיכולתי לחבק אותך שוב.
תחזור אלינו. הגיע הזמן. הגיע הזמן כבר מזמן. אני מאוד מקווה, איתי, שגם ראש ממשלת ישראל יקרא את המכתב שלי אליך, וישים סוף להפקרה שלך בעזה.
אמא.
התרעות פיקוד העורף