נמרוד יקר ואהוב שלי, ילד שאני מתגעגעת אליו כל יום, כל דקה כבר 731 ימים. הגעגוע תופס אותי במקומות מפתיעים. שיר ברדיו שמזכיר לי איך אתה אוהב לזמזם ולשמוע מוזיקה ובכל מקום המוזיקה ליוותה אותך, עצים בצידי הדרך שמזכירים לי טיולים איתך וכמה שאתה אוהב לטייל, החדר שלך שהוא כל כך כל כך מסודר. אני אפילו מתגעגעת להזכיר לך להרים את הבגדים מהרצפה ולנדנד לך לסדר את החדר ולהפסיק לשחק בקובייה ההונגרית, שמחכה לך ליד המיטה שלך.
אני מתגעגעת לקול שלך שלא שמעתי שנתיים, לחיוך שלך, שלפעמים, כשהגעגוע גובר, אני צופה בו בתמונות ומחכה כל כך לחזרה שלך הביתה.
נמרוד שלי, לפעמים אני מוצאת את עצמי יושבת מול הדלת ומדמיינת אותך נכנס הביתה, זורק את התיק ונשכב על המיטה שלך. אני מתגעגעת לשיחות שלנו, גם לאלה הקטנות של היום־יום, מה אכלת? איך היה לך? מה תכננת לסוף השבוע? חסרה לי הנוכחות שלך בבית, הצחוק שלך שממלא את החדרים, התחושה שאתה כאן לידי. כל לילה אני נרדמת עם מחשבה אחת בלב: מתי כבר יגיע הרגע שבו אוכל שוב לחבק אותך חזק ולא לעזוב?
הכי בעולם אני פשוט מחכה כבר לחבק אותך ולהגיד לך כמה אני אוהבת אותך.
התרעות פיקוד העורף