החייל הצעיר שנחטף כשיצא לעזור: סיפורו של תמיר נמרודי

תמיר נמרודי (20) מנירים נחטף לעזה בשבעה באוקטובר, בזמן הוא משרת כמש"ק חינוך בצה"ל. הוא אחד הישראלים הבודדים שלא התקבל מהם אות חיים עדכני ומשפחתו עודכנה ועדכנה כי יש חשש לחייו, זאת לאחר שדובר כי ישנם 21 חטופים חיים ועוד שלושה שיש חשש לחייהם. באותה שבת הוא התנדב להחליף חבר ונחטף מבסיס מת"ק עזה, יחד עם חבריו לשירות ניק בייזר ורון שרמן, שנרצחו על ידי המחבלים. אביו, אלון נמרודי, אמר כי ההערכות הן שהוא הופרד מחבריו כבר ביום הראשון והוסיף כי בסרטוני החטיפה מאותו היום בנו נראה בריא ושלם, כשהוא "הולך על שתי רגליים".

תמיר, הוא בנם של חירות ואלון, ואח של מיקה (16 וחצי) ועמית (14 וחצי), סבל מגיל צעיר מהפרעות קשב, מהיפראקטיביות. על השירות בצה"ל סיפרה אימו: "בצבא הוא פרח. הוא סיים את הטירונות ואת הקורס בהצטיינות, והתחיל לראות את עצמו כדמות חינוכית. בבסיס אמרו עליו שהוא דאג לכולם, הרגיש אם למישהו לא נוח או נעים, ודאג לעטוף את אותו חייל או את אותה חיילת. הוא הרגיש שמצא את הייעוד שלו. הוא היה אמור להתחיל קצונה, ומאוד האמין בדרך שהוא עושה".

בנובמבר, לרגל יום הולדתו של תמיר, ביקש אביו אלון להפריח בלונים צהובים באוויר לכבוד המאורע ולשלוח לבנו תיעוד מהאירוע. את הבקשה פרסם יחד עם פתק שמצא בין חפציו של בנו, ובו כתובות מילים שניתן לפרש כאיחול יום הולדת, מטרות לחיים או תפילה: "להצליח לעזור להרבה אנשים, ליצור מעגל חברתי קרוב, לא לפגוע".

אימו  כי: "הוא ילד מבריק עם המון תחומי עניין מגוונים. הוא מתעניין באסטרונומיה ובגיאולוגיה, ושנים היה עסוק באילן היוחסין המשפחתי. הוא ילד עם המון תשוקה לחיים ויש לו נפש מאוד עתיקה. הוא אספן ובחדרו יש המון שיניים של דינוזאורים, אבנים וקריסטלים" על סופי השבוע האחרונים שבהם תמיר היה בבית סיפרה. "הוא היה מגיע בסופי שבוע, היתה לו פינה משלו, בחדרו, אבל הוא ניסה להספיק הכל. הוא דאג למצוא זמן לבלות עם אחיותיו וגם עם החברים הקרובים, כי לא רצה לוותר על המפגשים החברתיים.

חרות נמרודי,  סיפרה בעבר בראיון למעריב: "ההרגשה היא קשה. אנחנו חשבנו שאחרי שהבנו שיש כ-250 חטופים, הנחנו שזה ייקח שבוע-שבועיים לכל היותר להחזיר אותם הביתה. לא דמיינו בחלום הכי פרוע שנעבור שנתיים".

על חווית ההמתנה הבלתי נגמרת, נמרודי מספרת: "זה נכון שכרגע אנחנו מרגישים שיש איזשהו אור בקצה המנהרה, אבל זה עדיין עוד מוקדם לשמוח, אנחנו צריכים עוד להמתין. קשה לנו כבר להמתין, אנחנו ממש על קצה הכיסא, מחכים בסבלנות לכל ציוץ, לכל עדכון".

היא מתארת את חוויית הזמן המעוותת: "לולא החגים, לולא ימי זיכרון, אנחנו לא היינו מבינים שעברו שנתיים. מבחינתנו זה מרגיש כמו איזשהו יום אחד ארוך ומייסר. אני מתחננת לקום ב-8 באוקטובר, ואני ממש מקווה שהשנה אנחנו נתחיל איזשהו שיקום, כעם".