עד שהמוות נגע בדלתו, לובר חשב שהוא יודע משהו על שכול. "אבא שלי לא דיבר הרבה על אחיו המת", הוא מספר. "גדלתי עם תמונה דוממת שלו. רק פעם הוא סיפר שביום נפילת אחיו הוא חזר מבית הספר ושמע את אמו צועקת ושכנה יצאה מביתה ואמרה לו: אל תלך הביתה, בוא אלינו". בכל שנה הקפיד להגיע לאזכרה שלו.
"גם כשהייתי בצבא סידרתי יציאות כדי להיות שם עם סבתא שלי, שבכתה את נשמתה, ולשמוע איך ילדיה אומרים לה, 'די אמא, די'". אבל כשהמוות מגיע אליך, זה לא דומה לשום דבר אחר. "למרות שזה כל הזמן ברקע", הוא אומר. "יש לנו תשעה ילדים, ארבעה מתוכם נלחמו בעזה בחרבות ברזל, עוד אחד בכוחות הביטחון, וחתן ביחידה שפינתה גופות ממיגוניות המוות ב-8 באוקטובר. הייתה לנו הבנה בסטטיסטיקה. מתנו מפחד".
ביום ההוא, 24 בדצמבר 2023, חודש וחצי לאחר הטבח, שהו לובר ואשתו בביתם. שתי בנות היו אז בהיריון, עוד בת הייתה בשנת שירות בחו"ל. לובר בעליית הגג, כותב מחזה לתיאטרון אספקלריא שייסד וכיום הוא המנהל האומנותי שלו. "המבשרים באו ב-17:00 אחר הצהריים, דפקו על הדלת ואיש לא פתח, כי אשתי הלכה לנוח ואני לא שמעתי אותם מהקומה העליונה. ניסו שוב ושוב, שאלו את כלתי איפה אנחנו, שלחו מישהו לחפש אותי בתיאטרון במסווה של בקשה לקנות מינוי, ולא מצאו אותנו".
שלוש שעות דפקו החיילים על הדלת, אפילו ניסו להיכנס אל הבית מאחור. וההורים בשלהם, בורחים מבשורה. "רק ב-20:00 בלילה אשתי ירדה לסלון לראות חדשות, כי כך היינו יודעים מה מצב הילדים בשטח", הוא מספר. "אם אמרו קרבות עזים בעזה, היינו מתעלפים, ואם יונית לוי הייתה אומרת, יש מתח בין ביבי לגלנט או כל דבר פוליטי אחר, נשמנו לרווחה. פתאום שמעתי אותה צועקת, 'חגי, יש חיילים בדלת'".
עוד מספר "הזמנו אמבולנסים להריוניות. נסעתי לאחת מהן שגם בעלה בעזה. והיא אמרה מתוך המטבח, 'אבא, למה אתה דופק ככה, חשבתי שקרה משהו'. ואת כל כוחי גייסתי כדי להשיב מאחורי הדלת, 'לא, מתוקה, תפתחי את הדלת'. והיא פתחה וראתה אמבולנס ואותי בוכה בכי תמרורים, והבינה". היה צריך להתאפס, להודיע לכל השאר. "התקשרתי לבן שלי ושאלתי אם הוא נוהג", הוא מספר. "אמרתי לו בקול רגיל, 'מה העניינים, ילד, אתה חייב לעצור בצד'. והוא היה בטוח שאני נוהג מאחוריו וראיתי אותו במקרה, ועצר את הרכב והודעתי לו על בני אהובי יהונתן, שהייתי רק בן 30 כשנולד".
"זה היה סיוט. זה עדיין סיוט". ומאז לובר כותב אותו: "אני כותב פוסטים ומתראיין הרבה, ואיכשהו זה צובר קשב ומשמעות. לא מזמן מישהי ניגשה אליי ברחוב ואמרה לי, 'אני רוצה להגיד לך תודה. אני אחות שכולה ואתה אמרת בריאיון ששכול זה סיוט וזה כל כך חיזק אותי. כי גדלתי כבת בכורה להורים שכולים, וכל הזמן אמרו לי, תהיי חזקה, תחזיקי את ההורים שלך. כל כך הייתי עסוקה בלהיות חזקה, שאף פעם לא הייתה לי ההזדמנות להבין שהשכול הוא סיוט'".
חסיד של הקב"ה
סמ"ר במיל' אלישע יהונתן ז"ל מעוצבת ראם היה בן 25 בנופלו בקרב בדרום רצועת עזה, נשוי ואב לפעוט ולתינוק שנולד לאחר מותו. אביו מספר על צעיר ערכי, עמוק מחשבה ומחובר לאלוהיו: "יהונתן היה חסיד של הקדוש ברוך הוא, עם פאות ארוכות וזקן. הוא היה איש של אנשים שאהב גם להתבודד וגם להסתופף בצל אדמו"רים. הייחוד שלו היה שהוא ראה בשירות הצבאי ובמלחמה מצווה גדולה, והוא הקפיד במצוות".
ממשיך "באחד האימונים בטירונות הוא וחבריו לא הספיקו לחזור לבסיס והוא נשאר בשטח לתפילת מנחה בלי 'גרטעל', חגורה שחסידים מקפידים לכרוך על עצמם בתפילה. אז יהונתן חתך את אחד המיתרים של הנשק וכרך על עצמו והתפלל. המפקד שלו השתולל עליו, אבל יהונתן התפלא. הוא אמר, 'אבל המפקד, איך אני יכול להתפלל בלי גרטעל?'. הוא היה חולם כזה, ורוחני, אבל מעולם לא היה חסיד שוטה".
"פעם כשעלה לשמירה בח'אן יונס, אחד החברים ששמרו איתו נעמד להתפלל. יהונתן לא היה מוכיח בשער, ובכל זאת אמר לו, 'תחשוב אם הקדוש ברוך הוא היה רוצה ממך עכשיו שתתפלל במקום לשמור'. הוא היה שוטף את הנשק כמה פעמים ביום. מבחינתו לשאת נשק זה היה כמו ללבוש ציצית, כי בעזרתו הוא יוכל להציל יהודים. הוא קיים את המצווה 'לא תעמוד על דם רעך' פשוטו כמשמעו", מספר לובר.
ממשיך ומספר נ"פעם הלכתי לנחם אב שכול מהציונות הדתית. אחרי שישבתי איתו, הוא אמר לי, 'אנחנו אשמים שהילדים שלנו נהרגו, כי אנחנו חינכנו אותם למסירות ולהקרבה ולאכפתיות, להיות הראשונים להסתער'. כמובן שלא עניתי לו, אבל בדרך הביתה שאלתי את עצמי למה אני לא מרגיש אשמה על זה שאמרתי לילדים שלי שזה מה שהם צריכים לעשות, ואני יודע שלו היו משתמטים הייתי מרגיש כישלון חינוכי. הבנתי שמה שמגדיר בן אדם זה לא האירועים שקורים לו כמו נפילה בקרב, אלא הבחירות שלו".
"הבחירה של יהונתן הייתה להתגייס לקרבי, לקחת את הידור המצווה של ההסתערות באותו הרגע, וזה מה שמגדיר אותו. ואני לא יכול להיות עצוב על זה שהבן שלי בחר נכון. ההפרדה הזאת עשתה לי סדר. כי הבנתי שלמרות הצער והכאב, אני מאוד שמח שגידלתי אותו לזה. לא הייתי סולח לעצמי אם הוא היה שומע על 7 באוקטובר ונשאר בבית", אומר לובר.
זעקת האב השכול
אולי מהמקום הזה, אף שעוד לא ידע, הרגיש צורך לכתוב על יהונתן לא רק מהזווית הפרטית שלו. "הרגשתי שאנשים באמת מחוברים ליהונתן, כי הלב של כולנו בעזה עם החטופים ועם הדאגה של כל כך הרבה משפחות", הוא אומר. "אז ביום שהודיעו לנו על נפילת יהונתן, כתבנו שאין בליבנו על צה"ל ואין בליבנו על הממשלה ואין בליבנו על המפקדים. בגלל שהיה ההרוג הראשון בגדוד המילואים מאוד דאגנו שהמפקדים שלו לא יישברו".
"אם העם חושב שנתניהו לא אשם ושאין לו אחריות, אז בבקשה שיבחר בו. או ההפך. על הקבר של בני אמרתי שהממשלה היא המשרתת של העם, ואם תיבחר ממשלה שתוציא אותי מהבית שלי, אני אלך, כי אין לי עם אחר, והעם הזה בחר את הממשלה. ואם הממשלה תבחר לבנות חמישה יישובים נוספים ביום אחד, אז גם כאלה שחושבים שזו סכנה למדינה יצטרכו לכופף את ראשם ולקבל את זה", מספר לובר.
לא לכל הורה מזדמנות נסיבות שבהן ניתן לראות את פירות ההשקעה בילדים ואת השפעת השיחות הקטנות בבית: "אנחנו ראינו אותם עומדים ומספידים את אחיהם עם עוצמה פנימית ואהבה אינסופית. אז נכון, היינו בתחתית התחתיות, אבל הייתה לנו גם נחת. אלו שני חדרי הלב, חדר אחד של שכול ועצב והלם וייסורים, וחדר אחר של הילדים שלנו שהגיעו להישגים בצבא ובעבודה והקימו בתים וילדו ילדים, וכל זה לא אף על פי ולא למרות אלא לצד. אנשים נוהגים לסייג, אומרים, אין שמחה שלמה, אבל אני שמח שלם ובוכה שלם, ולכן אנחנו בין שני חדרי הלב", אומר לובר.
עוד מוסיף "כתבתי לא רק על יהונתן ולא רק על הכאב, אלא גם על הדברים שמתרחשים בישראל, כי ראיתי את יהונתן כמי שנהרג למען העם הזה, ולכן כאב לי ולקחתי הכל אישית. כתבתי מאות פוסטים, היה לי פרץ כזה, ופתאום הייתה לזה הכרה ואנשים אמרו, תמשיך ותודה. לא ניסיתי לחנך או להשפיע אלא לספר איך זה אצלנו ואיך אני תופס את זה. ואז הזמינו אותנו לכיכר החטופים ודיברתי שם כמה וכמה פעמים, הרגשתי קרוב למשפחות".
"אז היו שהפכו את הבקשה לזעקתו של האב השכול, ומאז בכל פעם שאני אומר משהו, הילדים שלי צוחקים שזו זעקתו של האב השכול, אבל אני אמרתי את זה כי הרגשתי שזה נכון. נכון לדבר על יהונתן, כי הדיבור עליו מחולל תנועה שחורגת מיהונתן הפרטי, ולכן, למרות שמאוד-מאוד קשה לי לדבר עליו, אני מדבר ובוכה וכותב ובוכה, ואנשים נלחצים ומגישים לי טישו, ואני אומר, זה בסדר גמור לבכות, גם דוד המלך היה גדול הלוחמים וגדול הבוכים".
מלחמה נכונה וצודקת
לובר, אב לתשעה, שחקן, מחזאי, במאי תיאטרון, מורה למשחק, המייסד והמנהל האומנותי של תיאטרון אספקלריא, נולד בבני ברק ושימש כר"ם במכינה צבאית. בעצם, הוא בכלל רצה להיות רב. "זה היה החלום שלי", הוא מחייך, "אבל בגיל 28 הלכתי ללמוד משחק, הקמתי את התיאטרון ולאט-לאט עזבתי את עולם הרבנות".
מאז הוא בתחום, שוקד על הצגות בתיאטרון רפרטוארי שמרחב היצירה שלו נע בין דת ליהדות. "אנחנו לא נופיע בשבת, לא נופיע באופן לא צנוע, ואני גם לא מתראיין לתוכניות שמשודרות בשבת", מאפיין לובר. "כן נעשה הצגות מתוך ארון הספרים היהודי ומופעים שמייצגים את עולם הערכים היהודי שהוא לא בהכרח דתי".
כשפרצה המלחמה, לובר התחנן שיחזירו אותו למילואים: "אמרתי, 'אני מוכן לעשות הכל - לנקות שירותים, לעשות שמירות, לבשל, העיקר שתיקחו אותי'. ואז הבן שלי אמר, 'אבא, אל תבלבל את המוח, תעשה מה שאתה יודע לעשות, הצגות'. אז עשינו את 'הגמדון של לירון', על הפחד בממ"ד, ואחר כך את ההצגה 'שבעה באוקטובר', שמתבססת על טקסט שכתבנו בתקופת האוטובוסים המתפוצצים באינתיפאדה השנייה".
"ואז יהונתן נפל, והתשוקה שלי הייתה להביע את מה שראיתי במלחמה ולעבד את מה שעובר על החיילים. בחרנו בפוסט-מלחמה, שבתוכה יש גם פוסט-טראומה, כי בתוך המלחמה יש אחד שהוא בטראומה, שני עם צלקות, ויש שמתקשים לחזור לחיים דווקא בגלל שבמלחמה הם עושים משהו כל כך משמעותי שהיומיום בחוץ נראה להם תפל", מספר לובר.
כך נולדה ההצגה "יומן משא", שנכתבה על בסיס ראיונות אישיים עם עשרות לוחמים, בנות זוג ופסיכולוגים שחוו את חוויית הקרב כל אחד מהזווית שלו. המחזה, שלובר היה אחראי לרעיון ולניהול האומנותי שלו, נדב שסקה לכתיבה ומיכאל וייגר לבימוי, שזור בהומור, כאב ובעיקר תקווה, והוא מתמקד בסיפורם של ארבעה לוחמים, חברים לצוות טנק, שחוזרים משדה הקרב בעזה עמוסים ברגשות סותרים של גאווה ועצב, אחווה ושכול.
הם נשלחים לסדנת עיבוד בווילה פסטורלית באיטליה, והניתוק מהבית ומהמציאות הישראלית מזמן להם מבט אחר, ודברים שנדחקו ונסתרו צפים ועולים ויוצרים מערכת יחסים בין אנשי הצוות ובין האדם לעצמו. ההצגה תעלה ב-16 באוקטובר, התאריך העברי שבו מצוין יום הזיכרון הלאומי. הצגת הבכורה תיערך בפסטיבל היהודי הבינלאומי לאומנויות הבמה בירושלים ב-16 וב-25 בנובמבר.
"יהונתן לא אמר אף פעם 'מלחמה ארורה' או 'השבת השחורה', כי הוא ידע כמו שאנחנו יודעים שהמלחמה צודקת מאין כמוה, והרוע שייך אך ורק לחיות האדם שפגשנו ב-7 באוקטובר", אומר לובר. "ההתמודדות עם הרוע הזה משאירה המון דברים גדולים. לא כולם חוזרים שרוטים כי מישהו מת להם בידיים, יש גם את אלו שמתקשים לעסוק בדברים הקטנים כמו רשימת מכולת או החברים של הילד כי הם היו במקום גדול, נכון וצודק שבו כל תנועה שלך מצילה חיים של החברים והאזרחים. זה כמו רופא שמבצע ניתוח לב נדיר ואחרי זה שואלים אותו בבית קפה אם הוא רוצה שחור או נס".
השבוע, ב-7 באוקטובר, כתב לובר פוסט נחרץ נגד התמיכה בהסכם בקרב מחנה הימין: "אין שום ספק שההסכם הזה, עם השטן, יביא נהרות של דם יהודי. בדיוק כשם שההסכמים הקודמים הביאו. בדיוק כשם שהסכם אוסלו וגרורותיו הובילו למות בני במלחמה".
"המחשבה שעזה תימסר לרשות הפלסטינית בחודי הכידונים שלנו ובגופות החללים שבתוכם גם בני יהונתן היא דבר שלא יעלה על הדעת", הוא אומר. "אסור לתת לרוצחים מוצהרים מדינה סמוכה אלינו. רבים הבינו את זה לפני 7 באוקטובר, וכולם מבינים את זה היום".
"יש דעות אחרות איך מצילים יותר חיים. אנחנו חלוקים על האיך. אנחנו לא חלוקים על העקרונות. גם רבין ופרס, שהביאו עלינו את אסון אוסלו, עשו את זה כי הם חשבו שהם יגרמו לפחות מלחמה וליותר הצלת חיים. הם טעו, הם לא בגדו", אומר לובר.
לובר מוסיף "הילדים שלנו נשלחים להציל את החטופים ואת חיי החברים שלהם כדי למנוע את 7 באוקטובר הבא, שאורב לפתחנו כל דקה. זו משימה לאומית ובתוכה יש אנשים שנבחרו על ידי רוב העם והם יושבים על המדוכה בהחלטות פרטניות. אם בתחילת המלחמה רצו לשלוח את סיירת מטכ"ל להציל חטופים והיה ברור שרובם ייהרגו וכנראה לא יצליחו להציל את כל החטופים, התשובה של המטכ"ל הייתה, לא מצילים בכל מחיר".
"וגם התשובה לעסקאות לא הייתה תמיד בכל מחיר. אנחנו צריכים לדבר רק בעקרונות: חייבים לשחרר את החטופים עד האחרון שבהם. חייבים ש-7 באוקטובר לא יקרה שוב. חייבים לדאוג שחיילים ואזרחים לא ייהרגו וייפגעו. ומזלנו שאנחנו יכולים להגיד את העקרונות האלה אבל לא נדרשים להכריע כדי לממש אותם", אומר לובר.
מפעל החיים של יהונתן
ממשיך "הנחמה השנייה היא על מה הוא נהרג. יהונתן עשה את ההחלטות הנכונות. הוא בחר נכון. לא אכפת לי אם הצליח להרוג או לא, הוא פשוט בחר נכון. אני מסתכל על הבן שלי הבוחר, לא על הבן שלי ההרוג".
עוד מספר "והנחמה השלישית המשמעותית ביותר היא שאנשים חיים וצוחקים וטוב להם והם עושים גם דברים טובים על הדרך והם חיים חיים מלאים. זה מנחם אותנו, כי זה יהונתן. יהונתן החליף את החיים שלו בחיים שלך ושל אחרים, ואם האנשים האלה שהוא החליף את חייהם בחייו רע להם, ואם העם הזה מרסק את עצמו בוויכוחים על הדרך ולא על מהות, אז עולה השאלה בשביל מה, בשביל מה".
התרעות פיקוד העורף