מתוך הריסות 7 באוקטובר נולדה "קהילת שבט הנובה", גוף קהילתי־טיפולי שהפך למרכז תמיכה ולבית לשורדי מסיבת הנובה, שהתחילה כחגיגה של חופש, אהבה ומוזיקה, והפכה באחת לגיהינום, שבו נרצחו 378 מבלים ואנשי כוחות הביטחון ו־44 נחטפו. שנתיים אחרי, ההתמודדות של השורדים נמשכת.
תרפיה אמיתית
אחרי חודשים של התנדבות בלתי פוסקת ופעילות ציבורית שמע רחמים על פתיחתה של תוכנית החונכים של קהילת שבט הנובה. הוא אומנם הוזמן להצטרף כבר לפיילוט, אך רק כעבור זמן הרגיש שהוא מוכן לקחת חלק בעצמו. “בהתחלה רציתי פשוט להבין על מה מדובר", הוא אומר. “אבל אחרי שנה וחצי שבהן הייתי רק בשביל אחרים, הרגשתי שאני צריך רגע לעצור ולעשות משהו בשבילי, להתרכז בדור. דיברתי עם השותפים שלי ואמרתי להם שאני נכנס לזה ברצינות. התוכנית היא פעמיים בשבוע, ארבע וחצי שעות בכל פעם וצריך להתמסר לה במלוא הרצינות ותשומת הלב. אי אפשר לעשות את זה על הדרך. אתה חייב לבוא עם לב פתוח".
לדבריו, מהר מאוד הבין שהתוכנית היא הרבה מעבר להכשרה פורמלית. “לא ציפיתי שזה יהיה כל כך משמעותי", הוא מודה. “קיבלתי שם כלים אמיתיים - גם רגשיים וגם מעשיים. למדנו על מנטורינג, טיפול בטראומה, NLP וגם השתתפנו בסדנאות שפתחו את הראש ואת הלב. אבל אולי הכי חשוב - נוצרו חיבורים אנושיים אמיתיים. זה הפך לקהילה קטנה של אנשים שעוברים שינוי ביחד".
כיום, כשמאחוריו ההכשרה וכבר שבעה מחזורים שהספיקו להסתיים מאז שהצטרף, רחמים ממשיך לעזור לשורדים אחרים - לא מתוך חובה, אלא מתוך בחירה. “עבורי, הריפוי האמיתי הוא לעזור לאחרים", הוא אומר. "זה יכול להיות בשיחה טלפונית, בפגישה, בליווי מול ביטוח לאומי או עורכי דין, או אפילו רק בהקשבה. כל אחד נושא איתו סיפור אחר, כאב אחר. אבל כשאתה עובר את מה שהם עברו, אתה באמת מבין. אתה מדבר איתם בגובה העיניים, בלי פילטרים. זה נותן לי את היכולת לחנוך ולעזור להם בצורה יותר יעילה".
ולשורדים אחרים שעדיין מהססים להצטרף, הוא אומר: "שידעו שיש מקום שמכיל ומחבק. זה לא קל - אתה עומד מול עצמך, מול הכאב, אבל אם תבוא פתוח, עם לב וידיים פתוחים, אתה יכול להתגבר כמעט על הכל. אפשר לצאת לדרך חדשה, לעשות דברים משמעותיים, וגם לעזור לאחרים בדרך".
הוא מתאר את התוכנית כמרחב שמאפשר “להתבונן פנימה, לא רק לרוץ קדימה". לדבריו, המעבר מהעשייה לעיסוק בעצמו היה לא פשוט: "פתאום אתה לא עסוק בלסדר רשימות או בעזרה לאחרים, אלא מתמודד עם מה שבתוך הראש שלך. זה הרבה יותר קשה. אבל זה גם המקום שבו מתחילה ההחלמה. לעזור ולרפא אחרים זו התרפיה האמיתית".
מלכה ראה מקרוב חברים שלא הצליחו לחזור לחיים. “יש אנשים שפשוט לא מצליחים לקום מהמיטה", הוא אומר בשקט. "אבל כשאתה פתאום מדבר עם מישהו כזה, מקשיב לו, מלווה אותו - אתה מבין שאתה במקום קצת יותר יציב. שאתה יכול להיות שם בשביל מישהו אחר, וזה רגע מאוד חזק. זה נותן תחושת משמעות, סוג של ניצחון קטן על כל מה שנשבר. כחלק מהחונכות אנחנו מתקשרים לשורדים, בודקים מה שלומם - מי חזר לעבוד, מי עדיין מתקשה, מי זקוק לעזרה. רק מהשיחות האלה אתה מבין כמה הצורך עדיין גדול, כמה אנשים מחפשים פשוט אוזן קשבת. אני מאמין שהתוכנית הזאת תצמח ותתפתח עם השנים. זה דבר שיכול לשנות חיים. בסוף, כולנו חיים במציאות משתנה נורא. אבל כל עוד אנחנו מצליחים להרים אחד את השני, יש תקווה".
לאחר סיום הסבב בן־גוזי להמשיך ולהיות חונכת בעצמה. “אני הולכת ללוות את הסבב הבא, להיות בוגרת שמחזיקה את המרחב, עוזרת לשורדים חדשים לעבור את התהליך ולחוות חוסן", היא מספרת. "זו זכות עצומה להיות חלק מהחוסן הזה, להיות שם עבור אחרים, ולחוות בעצמי את הריפוי שהקהילה מביאה".
לטענתה, כוח התוכנית טמון בקהילה ובחיבור בין השורדים: "רק ביחד זה עובד. כל סבב הוא מרחב של פתיחות, שיתוף ותמיכה. ואני שואפת לכך שכל שורד ושורדת יגיעו, יעברו את התוכנית ויחוו את הכוח והחוסן בעצמם".
מקום פנימי של רגיעה
כדי להתמודד עם האובדן והטראומה, שאוליאן החל תהליך ריפוי שכולל נשימה ושימוש בכלי נגינה מדיטטיבי שפיתח בשם "באג'ין". "החוויה שינתה לי את החיים ב־180 מעלות", הוא מספר. “עברתי תהליך עמוק עם המוות, והתבוננתי בעצמי. הבנתי שאני צריך לקחת אחריות על השיקום שלי, על החופש שלי הפנימי, או שאעביר את הכאב הלאה לילדים שלי ולסביבה, ואת זה לא רציתי. זו הייתה חצי שנה של עבודה במשרה מלאה. הגוף שלי היה נכנס לחרדה בכל פעם שיצאתי מהבית, גם אם התודעה שלי הרגישה בטוחה. למדתי להתמודד עם פחדים, עם תודעה גופנית, ולמצוא מקום פנימי של רגיעה".
התרעות פיקוד העורף