בשנתיים של מאבק מתמשך, שכלל רגעי תקווה ורגעי שיברון לב, עמדו לצד משפחות החטופים מתנדבים שהצטרפו למאבק. הם לא הכירו את החטופים או את בני משפחותיהם, ובכל זאת השקיעו את זמנם וכוחם בתמיכה במשפחות, בהפגנות, בהסברה. עכשיו הם מתרגשים לראות סוף-סוף את פירות המאבק הממושך והקשה.
מאבק על ערכים
כל הפגנה וכל צעדה היו עבור אטר לא רק אירוע בעל משמעות ציבורית ולאומית, אלא מגע ישיר עם הכאב והשמחה של המשפחות. "החוויה של לצעוד ולצרוח במגאפון, ולראות אמא של חטוף או חטופה לוקחת את המגאפון ומדברת מדם ליבה - זה מרגש, זה מחבר, זה נותן לך כוח להמשיך", מתארת אטר.
ממשיכה "וגם ברגעי תסכול של טרפודים, כשעסקאות נפלו או כשחטופים חזרו מתים, היינו שם עם המשפחות, כאילו היינו חלק מהן. זה מרסק, אבל זה גם מה שמחזק אותך להמשיך. היו רגעים שבהם חזרתי הביתה בלי קול, מפורקת, אבל ברגעים של הצלחה - כשקולנו נשמע, כשאנשים ברחובות צועקים איתנו, יש תחושה של השפעה".
לפני 7 באוקטובר מלכי הייתה בחו"ל, שם גם קיבלה הצעות עבודה. אך עם פרוץ המלחמה, "הבנתי שאני פשוט חותכת את כל התוכניות שלי וחוזרת לארץ, למאבק הזה. היה ברור שאין נושא אחר שבוער לי. החזרה הזו לא הייתה רק פיזית. היא הייתה מחויבות אישית עמוקה למאבק ולערכים", אומרת מלכי.
כדי להשקיע את רוב זמנה בפעילות למען החטופים, מלכי מצאה עבודה כטבחית בבית קפה, שאפשרה לה, לדבריה, מרחב זמנים נוח. "הם גם מאוד מכילים אותי. כשנעצרתי בפעם הראשונה, לאחר הפגנה שבה פרצנו לכביש, הבוסים שלי התקשרו לוודא שהכל בסדר אצלי", היא מציינת. ההתגייסות שלה הייתה טוטאלית. "היה חשוב לי ללוות את המשפחות בכל רגע, להפגין איתן ולתמוך בהן בכל מקום ברחבי הארץ שאליו הן הלכו. להיות מוקד התמיכה והכוח. יש משפחות שלא היו להן מספיק כוחות כדי להיאבק או לצעוק, אז אנחנו עשינו את זה, בשיתוף פעולה מלא איתן".
עוד מוסיפה "הן נתנו לנו לזעוק את זעקתן, עד שהן אזרו כוחות להצטרף. האמון שנבנה עם המשפחות כל כך חשוב. כשהן ראו שאנחנו נעצרות על ידי המשטרה במאבק למענן זה גרם להן להבין שיש מישהו שדואג להן. ברגעים קשים של חושך, כשנראה שהכל תקוע, וגם ברגעים של שמחה ותקווה, לדעת שיש גב מאחוריהן זה נותן כוח אדיר. חשוב להדגיש שזה לא רק מאבק של המשפחות. זה מאבק על הערכים ועל הדנ"א של המדינה - האם כשדבר כזה קורה, וזה יכול לקרות לכל אחד מאיתנו, המדינה לוקחת אחריות, או מפקירה כל אחד לנפשו?".
הרגעים הטובים והקשים התחלפו, כדבריה, בקצב מסחרר. "בכל רכבת ההרים הרגשית המטורפת הזו היה חשוב לי שהמשפחות ירגישו שהן מוקפות, שיש להן גב ושעם שלם מאחוריהן", מלכי מבהירה. "המשפחות הן חלק מהמשפחה הענקית של עם ישראל, ואנחנו מוכנות לעמוד איתן באש ובמים. אני רואה במאבק שלנו גם שיעור אזרחי חשוב לציבור: תמיד אפשר להיאבק, ותמיד אפשר לנצח".
נשים מקדשות חיים
חיטובסקי נרתמה לנושא חודש מתחילת המלחמה, ומאז ינואר 2024 היא פעילה במחאת הנשים. "ההבטחה שנתנו לעצמנו ולמשפחות היא לעמוד לצד כל חטוף עד החזרה. זו מחויבות מוחלטת", היא מציינת. "חשוב גם להדגיש שהחטופים, ואת זה שמעתי ממי שחזרו, ידעו שנאבקים עליהם וזה נתן להם כוח לשרוד בגיהינום הזה".
עוד ממשיכה "הם ידעו שלא מוותרים עליהם, למרות מה שהשובים שלהם אמרו. גם מקבלי ההחלטות והקהילה הבינלאומית, כולל נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, ראו ושמעו אותנו, וזה מה שחשוב, כי הם הבינו שהחזרת החטופים וסיום המלחמה בעזה הם מה שנדרש כדי שהמדינה שלנו תתחיל להשתקם".
חיטובסקי מדגישה את הייחודיות של הנשים בעניין: "זה לא מקרי שמי שמוביל את המאבק, גם במשפחות וגם בפעילות, הן נשים. נשים דוגלות בחיים, ויש להן כוחות נפש עצומים. הן מקדשות את החיים, וזה נותן המון כוח". האירועים המרגשים ביותר עבורה היו ברגעי המפגש עם השבים.
"אני מלאת שמחה אך גם חוששת, כי עד שהחטופים לא בבית, לא אעכל זאת", אומרת חן בנימין עכשיו. "השנתיים האחרונות היו רכבת הרים אמוציונלית נוראה. זכור לי רגע שבו עסקה נפלה כשהייתי עם משפחת חטוף בכניסה לכנסת, והרגשתי שכמעט חוויתי התקף חרדה. יש רגעי תקווה לצד רגעי תסכול מטורפים, אבל המוטיבציה תמיד הייתה חזקה, והשאלה ששאלתי את עצמי בכל בוקר, עד היום, היא 'איך אפשר לעזור למשפחות?'".
התרעות פיקוד העורף