עד 7 באוקטובר, היום שבו חרב עליי ביתי, הייתי בתפיסה – שכולנו היינו בה – שחמאס מורתע, ושאם ניתן לפלסטינים כסף וחיים, הם ירצו לחיות כמונו. ב־7 באוקטובר זה התפוצץ לנו בפנים. הבנו שמדובר באויב ברוטלי ורצחני. הפלסטינים לא רוצים לחיות כמונו. הם רוצים לייצר מצב שבו אנחנו לא נהיה כאן. היהדות שלנו לא עומדת בסימן שאלה, אלא האדמה שעליה אנו חיים נמצאת בסימן שאלה.
המלחמה הזו אינה מלחמת דת. זו מלחמת אדמה. באותו יום הם רצחו את כולם: נוצרים, מוסלמים ויהודים. הם פירקו את כולנו בגלל שישבנו על האדמה הזו. אותי ואת משפחתי הם פירקו בגלל האדמה הזו.
בשנתיים האחרונות הבנתי שהבעיה האמיתית היא שאנחנו, תושבי ישראל, לא מאמינים ביכולת שלנו לנצח. אנחנו מאמינים שאנחנו מבינים את הפתרון, אבל אנחנו לא מיישמים את הפתרון שאנחנו חושבים עליו. אין פתרון אחר. הריבונות בעזה צריכה להיות שלנו. הרפיסות הזו של “לא יכולים” היא מה שמסנדל לנו את הפתרון וגוזר את דיננו. זה מה שיקרה אם תקום מדינת פלסטין.
מאידך, בחלוף שנתיים אנחנו צריכים להסתכל על אותו יום גם בראייה מפוכחת ולראות את מחצית הכוס המלאה: בקיבוץ בארי רצחו 102 איש. עד שהצבא הגיע היה להם זמן והם יכלו חלילה לרצוח את כל 1,400 התושבים, כך שהיה לנו מזל גדול. מזל גדול יותר היה לנו במדינה, כי אם חמאס היה מתכנן את הטבח קצת יותר, היינו עם 200 אלף נרצחים בכל רחבי הארץ באותו יום.
אם יש דבר אחד חשוב שלמדתי ממרחק של שנתיים הוא שלא הבנו שום דבר. אם לקח לנו שנתיים להחזיר את כל החטופים, נראה שהאסטרטגיה לא עבדה. האסטרטגיה שהייתה צריכה להיות מיושמת היא לקחת לפלסטינים את האדמה ואותם להעביר למצרים, לבנון, סוריה או ירדן, על מנת שנוכל לשקם פה את העוטף בפרט, ואת ישראל בכלל.
הצבא יכול לפקוד מחר בבוקר דלתות של 400 משפחות ולומר שהבן שלהן נפל, אבל הוא לא מסוגל לפתור את הבעיה בעזה. עלינו להתחיל לחזור לבסיס שעליו קמה המדינה שלנו. אנחנו צריכים להשתמש בדרכים אחרות כדי להשמיד את האויב, וזאת דרך פצצות ולא דרך חיילים שנהרגים. תמיד אומרים שבסוף יהיה טוב, ואם עוד לא טוב, כנראה לא הגיע הסוף.
התרעות פיקוד העורף