אף אחד לא יכול היה להכין אותי לשנתיים של תפקיד מג״ד חי״ר כפי שחוויתי אותן. אבל אם נתחיל בהתחלה, אספר שלחזור לפקד על הגדוד שבו גדלתי בכל שנותיי בצבא היה החלום שלי. כשהודיעו לי שקיבלתי את התפקיד, התחושה הראשונה שעלתה בי הייתה גאווה עצומה. בניתי תוכניות רבות לשנתיים קדימה ודמיינתי כיצד הן ייראו. מהר מאוד, כשאני רק חודשיים וחצי בתפקיד, התוכניות הללו נדחקו למגירה והפכו, בבוקר 7 באוקטובר, לפקודת מלחמה.
בשעה 6:29, כשהיישובים והמוצבים בעוטף עזה חוטפים אש, היה לי ברור שהגדוד, שתפס קו בגבול מצרים, לא יישאר בגזרתו ושנצא לסייע לכוחות הנלחמים. כך בדיוק היה. הגדוד – שתי פלוגות חי״ר ופלוגת טנקים – נלחם בכמה מוקדים וסייע לבלום את ההתקפה בדרום־מערב העוטף. אלפי אזרחים ניצלו באותו היום בזכות התושייה וההקרבה של המפקדים והלוחמים מהגדוד, ואני גאה בהם כל כך.
לאורך היום השחור ההוא, רועי, בן הזוג שלי, ואני נלחמנו במרחק כמה דקות נסיעה זה מזה, בלי שידענו על כך. הבנו את זה רק בסוף היום, כשרועי לחם בכפר עזה ואני במרחב סופה. כבר היה ברור שזו מלחמה. חודש קדימה אל תוך המלחמה קיבלתי טלפון. הודיעו לי שיש צורך בהכנסת לוחמות לרצועה. מאז ועד היום, לוחמות נכנסות ולוקחות חלק בתמרון. שנים שמעתי כי נשים לא יחצו גבולות אויב – וגם את זה צלחנו. הלוחמות שלי היו הראשונות להיכנס. משהו בעובדה שזאת הפעם הראשונה גרם לנו לרצות ולהילחם הכי טוב ועוצמתי שאפשר.
עוד שלושה חודשים קדימה, אני מקבלת טלפון מילדיי. הם מתקשרים אליי בפייס־טיים אחרי שלא ראיתי אותם לאורך כל התקופה. הם אמרו לי, "אמא ראינו אותך בטלוויזיה. ראינו שאמרת שאת מקווה שאנחנו גאים בך, ורצינו להגיד לך שאנחנו גאים בך מאוד!". והם הוסיפו: "אמא, הכל בסדר, תחזרי כשתנצחו במלחמה!". אני לא בטוחה שהם הבינו אז כמה זמן המלחמה הזו תימשך, אבל אלה הילדים שלי, שלנו, זו הדרך שלהם לשרת את המדינה בגיל כל כך צעיר. הם נתנו את אמא שלהם לתקופה ארוכה כדי להגן על המדינה היפה שלנו, כמו שרבים מילדי ישראל עשו.
התרעות פיקוד העורף