עכשיו הן נערכות לשלב הבא, שכן מבחינת משפחות החטופים השבים מתחיל בימים אלה פרק חדש, והוא מורכב וטעון. על רקע העובדה שמדובר בחזרה מהשבי לאחר תקופה כה ממושכת, שהשלכותיה רבות, נבנו תוכניות שיקום וליווי שהותאמו אישית לשבים ולמשפחותיהם.
משרד הרווחה, בשיתוף המחלקות לשירותים חברתיים והרשויות המקומיות, הקים מערך קבלה ושיקום, במסגרתו הוצמדו לכל אחד מהשבים עובדת סוציאלית ואחות מתאמת טיפול בקהילה, והוענק סל תמיכה ראשוני.
מרתון רגשי
היא מספרת על שנתיים של סערת רגשות, על תקוות שנבנות ונשברות ועל לילות לבנים של חרדה: “בהתחלה חשבנו שזה ייקח שבועות, אולי חודשים. לא הבנו שאנחנו נכנסים למרתון רגשי של שנתיים. בכל פעם שמדובר על עסקה, בכל ידיעה, בכל שמועה - החרדה מתפרצת מחדש. אנחנו שם כדי להחזיק את המשפחה, להחזיק את התקווה, להחזיק את הנשימה".
קמרי מסבירה שתפקיד העובדת הסוציאלית הוא “לתכלל את המולקולה כולה", כלומר, לטפל לא רק במשפחה הקרובה, אלא במעגלים הרחבים שלה: הסבים והסבתות, הדודים והאחיינים, ואפילו החברים הקרובים.
“כל אחד מושפע, לכל אחד כאב אחר, ולכל אחד צריך לדעת לדבר בשפה הנכונה", קמרי מפרטת. “הליווי הוא לא ‘מעטפת’ - הוא קשר עמוק. את הופכת להיות חלק מהמשפחה. כשבני משפחת חטוף אומרים לי ‘את הצלת את המשפחה שלנו’, אני מבינה שזה לא רק מקצוע, זו שליחות טוטאלית".
המחויבות הזו גובה, לדבריה, מחיר אישי כבד מהעובדות הסוציאליות. “אנחנו מחזיקות את הכאב של אחרים, אבל הגוף שלנו מדבר. יש עובדות שחלו, אחרות עברו הפלות, אחרות התמודדו עם כאבים גופניים מתמשכים. אני עצמי הרגשתי איך הגוף מתחיל לקרוס. אתה חוזר הביתה בלילה, למיטה שלך, אבל הנפש נשארת שם, עם המשפחה, עם החרדה", היא מודה.
לטענתה, משרד הרווחה אומנם מספק לעובדות הדרכה וליווי נפשי, “אבל שום דבר לא באמת מכין אותך לזה. אנחנו לומדות לנשום עם המשפחות".
ועדיין, כמובן, ההתמודדות הקשה ביותר, ללא השוואה, היא של המשפחות עצמן. והתקופה שמתחילה עם חזרתם של החטופים הביתה מאתגרת מאוד. “המשפחה מצפה לפגוש את בן המשפחה שעזב, אבל חוזר אדם אחר", קמרי אומרת.
“זה מפגש טעון, קשה, מלא הפתעות. יש חולי, יש משברים, יש רגעים של בלבול. אנחנו צריכות לתווך בין החטוף למשפחתו, לעזור לשני הצדדים להבין שהחיים לא חוזרים למה שהיו. זה הזמן שבו מתחילה עבודה אחרת עבורנו: להחזיק את הקשר, את הטראומה, את הדרך אל השגרה", מוסיפה.
השהייה הממושכת כל כך בשבי, על השלכותיה השונות, צפויה לגרום לכך שמצבם של השבים יהיה חמור יותר ממצבם של שורדי השבי ששוחררו מוקדם יותר. “אנחנו לא יודעים עדיין איך נגיב ואיך נטפל במשפחות ובשבים", אומרת קמרי. “הכל נבנה תוך כדי תנועה: לראות את המשפחות, להיות שם בשבילן, להיות זמינים, לראות את החטופים שחוזרים, ורק לפי זה לגבש תוכנית טיפול. אי אפשר לקבוע מראש תוכנית".
לשיטתה של קמרי, "כרגע הדבר החשוב ביותר הוא פשוט לאפשר להם את הזמן שלהם, לתת למשפחות לעבור את התהליך. אחר כך נתחיל לאט־לאט לבדוק צרכים ולבנות לכל אחד תוכנית מותאמת אישית. בשלב הזה אין מקום להצהרות גדולות. אנחנו הולכים לפי הקצב של החטוף החוזר ולפי הקצב של המשפחה. מה שהם יבקשו, אנחנו נעשה. זהו בעיקר שלב של הקשבה, חיבוק ותמיכה, ולא מעבר לכך".
קמרי מודה: “אנחנו לא יודעים מה מצבם הרפואי של השבים. אנחנו ניזונים רק ממה ששמענו מחטופים שחזרו קודם, שתיארו מה עבר עליהם ומה ראו אצל האחרים שנותרו מאחור. לפי אותם תיאורים, ומה שנראה בסרטונים, ברור שהמצב של השבים כעת קשה יותר. הזמן הארוך שעבר עשה את שלו - הם מורעבים, עייפים, חבולים ופגועים נפשית, ונמצאים בתעתוע מתמשך".
קמרי ממשיכה: "הם לא יודעים מה קורה בארץ, במשפחות שלהם או בכלל. לכן בשלב הראשון נעסוק רק בתמיכה, בבדיקות רפואיות ובהערכות מצב רפואיות, סוציאליות ופסיכיאטריות. ננסה לאזן אותם קודם, ורק אחר כך לבנות תהליך שיקומי. ברור לנו שנפגוש חטופים אחרים לגמרי מאלה ששבו לפני חצי שנה. בשלב הזה הם יובילו אותנו. אנחנו לא נשאל שאלות, ונאפשר להם להכתיב את הדרך".
קמרי לא מסתירה תסכולה מהדרתן של העובדות הסוציאליות מתהליך הקליטה הראשוני של השבים מהשבי. “כשחטופים מגיעים לבית החולים, העובדות הסוציאליות מהקהילה לא מורשות להיות שם", היא מסבירה. “אנחנו, שמכירות את המשפחה שנתיים, מכירות כל ניואנס - נשארות בחוץ. זה משגע אותי. אחר כך מחזירים אותם אלינו, לקהילה, ואז שוב אנחנו נדרשות להחזיק את כל זה לבד".
ויש לה גם מסר לציבור: “אני מבקשת, תנו לנו לעבוד. ותנו למשפחות את הפרטיות, את הזמן, את השקט. תנו לחטופים להחלים בקצב שלהם. העובדים הסוציאליים הם עמוד התווך של השיקום הזה, והם יהיו שם גם כשהאורות יכבו והתקשורת תמשיך הלאה".
שלב מורכב
כעת, חל שינוי בתפקיד: “הליווי היה סביב חרדה, ציפייה וחוסר ודאות, ועכשיו מתחילה תקופה אחרת - של חזרה, של הסתגלות מחדש. זה שלב מורכב מאוד. מצד אחד, שמחה עצומה, ומצד שני, פחד להתאכזב שוב. המשפחות עוברות מתקווה וחרדה לתהליך של ריפוי, של למידה מחודשת. כל אחד מהשבים חוזר שונה ממה שעזב, וכל משפחה צריכה להכיר את עצמה מחדש", מוסיפה בשירי.
לדבריה, "אנחנו נערכים לשלב של התאקלמות ארוכת טווח. זו לא חזרה לשגרה, אלא בנייה מחדש, צעד אחרי צעד, בעדינות וברגישות. אנחנו גם בונים מעטפת קהילתית מותאמת, כי בסוף, אחרי בית החולים והטיפול הראשוני, הקהילה היא הבית. גם היא צריכה הכנה, להבין איך לגשת, איך לדבר, מתי לשאול ומתי פשוט להיות נוכחים. המטרה היא לייצר סביבה תומכת ושקטה, מותאמת אישית לכל שב ולכל משפחה".
גם בשירי מדגישה את תפקיד הסביבה, והציבור בכלל, בעניין: “זה שלב עם הרבה עמימות, והכי חשוב עכשיו לגלות רגישות כלפי המשפחות. מותר להתרגש, מותר לנשום, אבל חשוב לזכור שהן עברו מסע אדיר, ושכל אחת מהמשפחות הקריבה המון. לצד השמחה, עלינו לשמור על צניעות, הקשבה ואמפתיה. רק כך נוכל להתחיל כולנו את תהליך הריפוי - כיחידים, כמשפחות, כקהילה".
כאמור, גם העובדות הסוציאליות עצמן נזקקות לתמיכה. “משרד הרווחה מלווה אותנו מקרוב, עם קבוצות ליווי מקצועי ורגשי", בשירי משתפת. “זה קריטי, כי גם עלינו זה יושב עמוק. אנחנו מחזיקים את הכאב של המשפחות, את חוסר הוודאות, את העומס הרגשי. וזה דורש משאבים נפשיים אדירים. יש לנו ליווי בכל רגע כי לפעמים גם אנחנו צריכות שמישהו יחזיק אותנו".
עם הזמן, גוטמן מספרת, נולדה שפה מיוחדת של המשפחות ושלה, שפה של “יחד". “מצאתי את עצמי אומרת להם כל הזמן: אני איתכם, בכל תוצאה. זה היה הלב של העבודה. כשהיינו מדמיינים את הרגע שבו החטופים יחזרו, וגם את האפשרות הקשה, עשינו את זה יחד, לא לבד", היא אומרת.
השלב הנוכחי, עם שובם המשמח של החטופים הביתה, דורש מהמעורבים התנהלות מיוחדת. “האתגר הוא לדעת מתי להיות נוכחים ומתי לסגת", גוטמן מסבירה. “זה נכון לאנשי המקצוע וגם לבני המשפחה עצמם. כולנו רוצים לעזור, לשאול, אבל צריך לזכור - מי שחוזר מהשבי הוא אדם שיוצא ממנהרה חשוכה לאור. הוא צריך להתרגל בהדרגה. וגם המשפחה, בעצם, יוצאת ממנהרה משלה".
לדבריה, הימים הראשונים שלאחר החזרה אינם הזמן לשיחות ארוכות או לבירורים רגשיים, אלא לרוך, לשקט, לנוכחות פשוטה. “לפעמים העזרה הכי גדולה היא לדעת לא לדבר. רק להיות. לראות, לשמוע, לנשום יחד".
גוטמן טוענת שלאורך השנתיים האלה היא למדה משהו מהותי על נפש האדם: “אני אומרת שזה היה המחקר הכי אנושי שעשיתי בחיים שלי. ראיתי עד כמה הנפש חזקה, גמישה, מסתגלת. משפחות עברו דרך סבל שקשה לדמיין, ובכל זאת שמרו על אהבה, על הומור, על תקווה. זה מדהים".
והעתיד? “השלב הבא הוא להחזיר למשפחות את תחושת העוצמה שלהן", היא אומרת. "להזכיר להן מה הן עברו, וכמה כוח יש בהן. הן חיכו, נלחמו, החזיקו אמונה כמעט בלתי אפשרית - ועכשיו הן צריכות לבנות סיפור חדש, שבו הן לא רק שורדות, אלא גם ממשיכות לחיות".
התרעות פיקוד העורף