עם הפסקת האש, חזרת החטופים והתקווה שהמלחמה הזאת באמת מגיעה סוף־סוף לסיומה, בעוטף עזה, האזור שהפך ביום אחד לפני שנתיים לאזור אסון לאומי, נפתח פרק חדש של שיקום, של החלמה ושל נשימה ראשונה. תפקיד חשוב בפרק הזה ממלאים מרכזי החוסן, רשת טיפולית שפרושה בקהילות הדרום ומנוהלת מקצועית על ידי הקואליציה הישראלית לטראומה. במרכזים אלה מתבצעת עבודת שיקום עדינה אך עקבית - אנשי טיפול שמקשיבים, עוטפים ובונים לאט־לאט את החוסן האישי והקהילתי שנשבר.
טליה לבנון, מנכ"לית הקואליציה הישראלית לטראומה, וכוכי שלמה, מנהלת מרכזי החוסן בעוטף ובדרום, עמדו במשך השנתיים האחרונות בלב הסערה. הן הובילו, טיפלו, תיאמו והחזיקו את קהילות הדרום שנפגעו. “העיתוי של השיחה שלנו דרמטי במיוחד", אומרת לבנון. “אנחנו נמצאים שוב ברגע מטלטל, למדינה ולעוטף בפרט. חשוב להבין את רכבת ההרים הרגשית שהקהילות עוברות. כולנו על אותה רכבת, אבל מי שקרוב לאירוע חווה אותו בעוצמה גדולה יותר".
לדבריה, מה שמייחד את מודל מרכזי החוסן הוא השילוב בין הטיפול האישי, הראייה הקהילתית ושיתוף הפעולה ההדוק עם הרשויות המקומיות. “המשולש הזה - אדם, קהילה ורשות מקומית - הוא מה שמאפשר לנו לתת מענה אמיתי לתושבים כבר מ־7 באוקטובר. בעוטף הייתה תשתית חזקה שנבנתה מאז 2007, והיא הוכיחה את עצמה ברגע האמת".
כיום פועלים ברחבי הארץ 15 מרכזי חוסן, שמונה מתוכם בעוטף ובדרום (חוף אשקלון, אשקלון, שדות נגב, שדרות, אשכול, שער הנגב, אופקים, נתיבות, מרחבים ובני שמעון), לצד מרכזי חוסן ביהודה ושומרון, מרכז לחברה הבדואית ומרכז חוסן ארצי. “המרכז הארצי הוקם אחרי 7 באוקטובר והוא נותן מענה לכל 211 הרשויות שאין בהן מרכז חוסן קבוע", מציינת לבנון. “רק שם טופלו בתקופה הזו כמעט 3,000 שורדי מסיבת הנובה ויותר מ־14 אלף איש נוספים. אלה אנשים שללא המענה הזה, של מרכז החוסן הארצי, לא היה להם לאן לפנות".
בעוטף עזה, היקף הפעילות עצום: מאז תחילת המלחמה עברו כ־24 אלף איש טיפול פרטני במרכזי החוסן, לצד מאות אלפים שקיבלו סיוע קבוצתי וקהילתי. “ב־6 באוקטובר עבדו במרכזי החוסן בעוטף 216 מטפלים. בשיא המלחמה המספר קפץ ל־1,600 וכיום הוא עומד על 1,200", מפרטת לבנון. “היינו צריכים לגייס, להכשיר ולבנות הכל מחדש תוך כדי תנועה. לא כל מטפל יודע להתמודד עם טראומה ביטחונית, זה דורש הכשרה בשפת החוסן".
גם שלמה מדגישה את ההיקף הלאומי של הפעילות: “הקואליציה הישראלית לטראומה פיתחה מענה רחב, לא רק במרכזי החוסן, גם בשלוחות שהוקמו בבתי חולים, באקדמיה, במכללות וברשויות שאין בהן מרכז חוסן. זהו מאמץ לאומי בשיתוף משרד הבריאות, משרד הרווחה והביטוח הלאומי".
על אף ההישגים, האתגרים רק הולכים וגדלים. “אנחנו חסרים חדרי טיפול ומטפלים", מודה לבנון. “והשאלה הגדולה היא מה יקרה עם התקציבים - האם המדינה תמשיך להשקיע, או שתצמצם את התקציב של מרכזי החוסן. ברור שאם התקציב יצטמצם גם המענה לתושבים ייפגע".
שתי המנהלות טוענות שעבודה רבה עדיין לפניהן. “יש תחושה בציבור שעכשיו, כשהחטופים חוזרים, הכל נגמר", אומרת שלמה. “אבל זה בדיוק להפך. עכשיו מתחילה עבודה אחרת, של החלמה". לדבריה, בשנתיים האחרונות כל המערכת פעלה במצב חירום מתמשך. “עכשיו, עם סיום הלחימה ותחילת החזרה הביתה, אנחנו נדרשים לעבור לשלב אחר, שבו לא רק שורדים, אלא מנסים באמת לרפא. זה תהליך ארוך, רגיש ומורכב מאוד. למי שהיה שנתיים במצב של חרדה מתמשכת, של חוסר ודאות ושל אובדן, קשה לחזור פתאום לחיים נורמליים. אין כפתור קסם שמחזיר את השקט".
לבנון מוסיפה: “צריך להתפעל מהמחויבות ומהתקווה של המטפלים ושל הקהילות. רוב נותני השירות בעוטף הם גם תושבים שחוו את הזוועה בעצמם. הם מטפלים באחרים תוך שהם עצמם מתמודדים. המשימה שלנו היא לעזור לאנשים למצוא את הכוחות שלהם מחדש. לא להחזיר אותם למה שהיה, אלא לבנות יחד משהו חדש, חזק יותר".
מאז פתיחת המרכז, פנו אליו רבים מתושבי העיר. “כ־600 תושבים מטופלים כיום במרכז באופן פעיל, ובסך הכל עברו דרכנו עד כה למעלה מ־2,000 אנשים", מעדכנת בן נון. “אנחנו מפעילים במרכז מערך של 80 עד 90 מטפלים שנותנים מענים מותאמים לאנשים בגילים שונים, מתרבויות שונות ובשפות שונות". הדגש מושם על גישה רחבה - לא רק טיפול פרטני, גם חיזוק קהילתי, פעילויות קבוצתיות והעצמה של תחושת הערבות ההדדית בעיר.
“האתגר המרכזי היה להקים מערך חוסן בזמן שכל העיר עדיין מתמודדת עם הטראומה", בן נון מציינת. “איבדנו 51 תושבים ביום אחד. זה כאב שלא נעלם. אבל לצד הכאב היה ברור לנו שצריך להתחיל מיד לבנות את הכלים לריפוי עבור מי שנפגע ישירות וגם עבור מי שנמצא סביבו". לדבריה, זוכים לטיפול גם המטפלים עצמם, צוותי החינוך ועובדי הרשות המקומית.
כעת צפוי להשתנות אופי העבודה. “עד השבוע האחרון לא יכולנו לחשוב על ‘שיקום' או ‘היום שאחרי'", בן נון מודה. “לא העזנו להעלות את המונחים האלה כל עוד המלחמה נמשכת והחטופים עדיין בעזה. עכשיו אומנם יש תחושה שהכל נגמר, אבל עבורנו זו תחילת דרך מקצועית חדשה ושונה ממה שהכרנו. עכשיו אנשים מתחילים באמת לנשום, מתחילים את תהליך השיקום שלהם. יש מילואימניקים שחוזרים הביתה, משפחות שמנסות להסתגל לשגרה מחודשת, קהילה שלמה שמנסה להבין איך חוזרים לחיים נורמליים אחרי כל מה שעברנו".
בן נון מסכמת בגישה שמאפיינת את רוח המרכז: “אנחנו כל הזמן אומרים - התקווה היא לא במקום הכאב, היא לצד הכאב. אי אפשר למחוק את מה שהיה, אבל אפשר לחיות ולצמוח ממנו. אנחנו מחזקים כל הזמן את משאבי ההתמודדות של התושבים, ומאמינים ביכולת שלנו כקהילה לעבור את זה יחד. הדרך עוד ארוכה, אבל יש בה אור".
התרעות פיקוד העורף