כבר שנתיים שהם מלווים במצלמותיהם את מאבק מטה משפחות החטופים והנעדרים. לוכדים בעדשה את החרדה, העצב, התסכול, וגם את האמונה והכוח – ובעודם מתעדים את סיפורם של אחרים, הפכו בעצמם לחלק מהמאבק, לחלק מהמשפחה הגדולה. ואת כל פעילותם הם מבצעים בהתנדבות מלאה.
אייל נזכר במקרים שבהם חזר מהשטח והשליך את נעליו לפח כי הן נשאו את האבק ואת הזיכרונות שהביא משם. “זה הדבר הכי חשוב שעשיתי בחיים שלי", הוא אומר כשהוא מתייחס להתנדבותו במטה. “עצרתי את החיים שלי כדי להתמקד רק במטרה אחת: להשיב את החטופים הביתה. אין לי עבודה אחרת בשנתיים האחרונות. הייתה לי עבודה ועזבתי אותה כדי לעסוק בזה. אני כל היום עם המטה ועם המשפחות – בכיכר, ברחובות, בפעילויות".
להשקעה הזו יש מחיר, ולא רק כלכלי. “זו עבודה קשה מאוד מנטלית", הוא מודה. “אתה חייב להיות חזק מולם, אבל גם לדעת איפה להתפרק. יש לנו קבוצת צלמים, שבה כולנו מדברים, תומכים, מחזקים אחד את השני. יום אחד אתה נשבר, למחרת מישהו אחר. זה מה שמחזיק אותנו".
אחת החוויות שנצרבו בו הייתה ביקור בכותל עם פדויי שבי: “אתה הולך במנהרות של ירושלים עם מי שהיה במנהרה אחרת, בעזה. רואה אותו מתכופף שוב – וזה מכה בך בעוצמה שאין לה תיאור. צילמתי בכיכר כשחזרו החטופים, וכולנו שם התפרקנו. אחרי שנתיים של עבודה יומיומית למען מטרה אנושית, אתה מבין מה זה באמת ניצחון של לב".
וגם היום, המסר שלו חד וברור: “אסור לאנשים לעזוב את המשפחות. אסור שהכיכר תתרוקן. עד שאחרון החטופים לא חוזר הביתה העבודה שלנו לא נגמרה".
כשבועיים לאחר 7 באוקטובר היא הגיעה לעוטף עזה ותיעדה את הקיבוצים החרבים. למטה החטופים הגיעה בסוף נובמבר 2023, ואז החלה לצלם בכיכר ובאירועי המטה. “בהתחלה לא היה לי קל", היא נזכרת. “לא ידעתי איך לגשת למשפחות, הרגשתי שאני פולשת למשהו אינטימי. ראיתי פעם בן משפחה של חטוף צוחק, ולא הצלחתי להבין מאיפה באים לו הכוחות האלה. לקח לי זמן למצוא את המקום שלי מולם, עד שהתחילו לזהות אותי, לדבר איתי, לחייך אליי – ואז משהו נפתח. היום חלק מהמשפחות האלה הפכו למשפחה שלי ממש. הם היו בברית של הבן שלי, אני מצלמת להם באירועים אישיים ונוצר חיבור שהוא מעבר לכיכר החטופים".
הימים האחרונים, שבהם חזרו החטופים החיים וכמה מהחטופים החללים, היו עבורה מטלטלים במיוחד. “זו שמחה ענקית, אמיתית, אבל היא מלווה בכאב עמוק", היא מסבירה. “אני חושבת כל הזמן על המשפחות שליוויתי, ושעדיין מחכות, או על אלו שאיבדו את יקיריהן. דווקא ברגעים האלה, כשיש תקווה, אני מרגישה כמה אני חשופה רגשית. זה מתפוצץ מבפנים".
העבודה במטה החטופים הייתה מבחינת פטימר הרבה יותר מצילום. “השקעתי המון", היא מודה. “זמן, כסף, אנרגיה. הייתי צריכה למצוא בייביסיטר לילדים, לסדר הכל כדי שאוכל להיות שם. אני היחידה מבין הצלמים שהיא גם אמא, וזה דורש המון התארגנות. אין לוח זמנים קבוע – לפעמים שלוש פעמים בשבוע, לפעמים יותר. אבל זו בחירה. לא רציתי להיות ‘קצת’ מעורבת. אני בחרתי, ואני עדיין בוחרת, להיות קרובה למשפחות האלה. אני לא יכולה להמשיך בחיים הרגילים שלי עד שכל החטופים יחזרו הביתה".
בכיכר הכיר רוטשטיין את משפחתו של רון בנימין ז"ל, שנרצח ב־7 באוקטובר וגופתו נחטפה לעזה, עד שחולצה והוחזרה לקבורה בישראל. רוטשטיין ליווה את המשפחה, ובהמשך צילם משפחות נוספות. בהמשך הוא נעשה חלק מצוות הצלמים של המטה, והחל להגיע לכיכר ולפעילות במקומות נוספים באופן קבוע. ביום ה־100 למלחמה הוא צילם בכיכר את חברותיה של לירי אלבג כשהן יושבות ובוכות. “ראיתי אנשים מצלמים אותן והולכים הלאה", הוא משחזר. “ניגשתי אליהן ודיברתי. למחרת קיבלתי מהן הודעה. הן הודו לי על כך שלא ראיתי אותן כאובייקט צילום. זה הרגע שבו הבנתי איך אמורים להסתכל על המשפחות".
במקביל, אבן ספיר גויס למילואים, ובתקופות שבהן לא היה מגויס הוא צילם במטה החטופים. בהתחלה קשה היה לו לשוחח עם בני המשפחות ולהתקרב, אבל בהמשך נוצר חיבור. “ככל שהקשר מתחזק, אתה נוגע בכאב האישי שלהן, מתרגש אחרת מכל אירוע – בשמחה על חזרת חטופים חיים ובכאב על אלה שעדיין לא חזרו", הוא אומר.
החוויה מלווה אותו גם בבית. “אני חוזר אחרי כל יום צילום, מעבד את מה שראיתי והרגשתי, ומבין שהמצלמה מתעדת את כל מה שקורה אבל לא מפרידה בינינו ובין הכאב".
למרות הקושי, אין לו שום מחשבות לעצור. להפך: “חשוב לנו להמשיך במאבק, להישאר עם המשפחות ולצלם, ולא נפסיק עד שהחטוף האחרון יחזור הביתה".
גם גלבוע מתאר את הקושי הרגשי הכרוך בעבודת ההתנדבות: “אני די משימתי, מאוד מפוקס, ולא מרשה לעצמי להתפרק מול המשפחות. אבל בבית, כשאני לבד, מגיעה השבירה. רגעים של עסקה שמתבטלת, או של החזרת גופות מובילים אותי לבכי ולהתפרקות".
וישנן, כמובן, התנודות הרגשיות. “כשנשיא ארצות הברית דונלד טראמפ הודיע על עסקה, האווירה בכיכר החטופים הייתה אופטימית והיה כיף לראות את זה", הוא אומר. “ואז, כשחזרו החטופים החיים, השמחה הייתה אמיתית, אופוריה. הסתובבתי יום שלם עם עור ברווז. ואז שוב מגיעים רגעי הכאב עבור המשפחות שיקיריהן עוד לא חזרו. הצילום במטה החטופים הוא אחד הדברים הכי חשובים שעשיתי. אם זה נתן למשפחה חצי נחמה, אפילו לדקה אחת, בכל השנתיים האלה – את שלי עשיתי. צריך לבוא לזה עם המון רגישות ולדעת להסתדר עם כל משפחה. אנחנו אומנם ‘רק’ צלמים, אבל בסופו של דבר משפחות החטופים הופכות להיות המשפחות של כולנו".
התרעות פיקוד העורף