כ־1,700 עדים סיפקו למיזם יותר מאלף עדויות שצולמו, כ־800 מהן כבר נערכו והוצגו לציבור. “אנחנו לא מגבילים את העדים בזמן", מתאר אלוני. “אנחנו לא גוף תקשורתי, ואין לנו דדליין. העדות הממוצעת נמשכת כ־45 דקות, אבל יש גם כאלה שמדברים שעתיים. המטרה היא שהם ירגישו בנוח ויספרו את סיפורם בקצב שלהם".
ב"עדות 710" פועלים כ־400 מתנדבים מכל הארץ. “זה ארגון צעיר, עצמאי, לא ממוסד, שפועל לגמרי מהשטח", אלוני אומר. “יש מתנדבים שבאים לערוך ריאיון אחד, ויש כאלה שכבר עשו מעל מאה ראיונות. אנחנו לא CNN, אין מאחורינו שם גדול או גוף רשמי, אבל העדים סומכים עלינו. חלקם מבקשים שהתיעוד יישמר רק לארכיון, למען הילדים והנכדים שלהם, בלי לפרסם אותו עדיין. זה מדד עצום לאמון".
בעיני אלוני, התיעוד עשוי להועיל גם לריפוי. “יש בזה משהו שמאפשר לקהילות לבנות את הסיפור שלהן מחדש, לבנה אחרי לבנה", הוא מסביר. “לרבים, עצם זה שמישהו בא, מקשיב להם, נותן מקום, כבר מספק ריפוי מסוים". אלוני מספר גם על הסיפורים מעוררי ההשראה שנחשף אליהם, לצד העדויות הקשות: “אתה פוגש גבורה וערבות הדדית מרגשת. אנשים שיצאו מהבתים עם אקדח או רק עם טלפון, בלי לדעת מה מצפה להם, כדי להגן על השכנים. זה מזכיר לנו מהי החברה הישראלית באמת".
אלוני, שבחייו המקצועיים מנהל פרויקטים בתחום התשתיות והסביבה ועובד בפרויקט הרכבת הקלה בתל אביב, מקדיש את רוב זמנו הפנוי ל"עדות 710". “בשיא התקופה עבדתי פה כמעט משרה וחצי", הוא מחייך. “זה ארגון של מאות מתנדבים, עם שיתופי פעולה, והכל קם בזמן מלחמה. אנשים היו אבודים, חיפשו משמעות – והמיזם הזה נתן להם אותה. אנחנו מרגישים שיש עוד המון סיפורים שצריכים להישמע. יש אנשים שרק עכשיו, שנתיים אחרי, מרגישים שהם מסוגלים לדבר. המשאבים שלנו מוגבלים, אבל השליחות רק מתעצמת".
המציאות כפי שהייתה
יומיים אחרי שניצל עם משפחתו, וישב איתה במלון בעין גדי שאליו פונו, הבין הגי שהוואטסאפים האלה אינם רק זיכרון אישי ומשפחתי, הם עדות היסטורית. “נכנסתי שוב לצ’אטים, והרגשתי כאילו חזרתי לממ"ד", הוא מתאר. “הכל היה שם – המציאות כפי שהייתה, בלי פילטרים. באותו רגע נולד לי חזון: שהנכד שלי, שייוולד בעתיד, יוכל כשיגדל לבחור במפה דיגיטלית את קיבוץ בארי, ולראות בדיוק מה כתבנו באותו יום. להבין מה עברנו".
הפרויקט, שהחל מיוזמה פרטית של הגי, הפך בתוך זמן קצר למפעל תיעוד בקנה מידה לאומי. “יש לנו כבר מעל מיליון הודעות וואטסאפ, אלפי שיחות ויותר מ־700 אנשים שמשתתפים בפרויקט", הוא מפרט. “האתגר הוא עצום כי בכל יום נמחקים וואטסאפים, ואנחנו במרוץ נגד הזמן כדי לשמר אותם".
בצוות הקבוע פועלים כחמישה אנשים, בהם הגי, ועוד עשרות מתנדבים נוספים מ"אלביט", מקרן רוטשילד, ממכללת ספיר, מהתנועה הקיבוצית ומגופים נוספים.
מאחורי היוזמה עומדת תפיסת עומק חברתית־קהילתית. “יש פה שלושה מעגלים", מסביר הגי. “ברמה האישית, עצם השיתוף הוא תהליך מרפא. אנשים שסיפרו את סיפורם דרך הוואטסאפ אמרו שזה החזיר להם את הקול שלהם ואת הבעלות על הסיפור. ברמה היישובית, אנחנו עוזרים לכל יישוב לבנות לעצמו את הנרטיב שלו מתוך מאות סיפורים קטנים של תושבים. וברמה הלאומית, זה סיפור של ערבות הדדית. חילונים, דתיים, שמאלנים, ימנים, יהודים ובדואים – כולנו היינו שם יחד. ביום הזה לא היו צדדים".
באתר הפרויקט כבר אפשר למצוא מקבץ קטן של החומרים, ביניהם “זיכרון אחרון", תיעוד מצמרר של ההודעות האחרונות ששלחו נרצחים ב־7 באוקטובר, וכן סרטונים של ניצולים ותיעוד פעולות גבורה. רוב המאגר נשמר חסוי עדיין ונמצא בתהליך ארכוב ממושך בשיתוף הספרייה הלאומית. “החומרים האלה הם נכס של עם ישראל", מדגיש הגי. “אנחנו שומרים על פרטיות מוחלטת – כל פרסום נעשה רק באישור המעורבים. לא נשתמש לעולם במה שנכתב כדי לזעזע או לסקרן".
הפרויקט ממשיך להתרחב, ומקבל כל הזמן חומרים חדשים. “אני קורא לכולם – גם משדרות, מאופקים ומרהט – להצטרף. זה לא מאוחר", אומר הגי. “זה לא עוד מיזם טכנולוגי. זו שליחות של תיעוד וריפוי. כי אם אנחנו, תושבי העוטף, לא נספר את הסיפור שלנו, מישהו אחר יספר אותו במקומנו".
חלק מהזיכרון הלאומי
“אני כמעט לא מתערב להם בדברים, אני פשוט מקשיב", הוא מתאר. “כל אדם קובע איפה הוא רוצה לשבת, כמה לספר, מאיפה להתחיל. חלק מתחילים מדקה לפני האירוע, אחרים מהילדות".
עד כה גבה כהן לבדו 350 עדויות מצולמות, שאת חלקן הוא מקרין בארץ ובעולם, ומשתף ברשתות החברתיות.
הוא רואה בפרויקט שלו שלוש מטרות עיקריות. הראשונה, הקמת ארכיון זיכרון אישי וקהילתי שיועבר לבסוף לספרייה הלאומית. השנייה, תרומה להליך פלילי בינלאומי. והשלישית, הסברה בינלאומית. בתוך כך, הוא מוביל פרויקט ארוך טווח: תיעוד 20־25 אנשים לאורך 20 השנים הקרובות, כשמדי שנה הם יספרו כיצד נראים חייהם מאז היום ההוא.
השם “עדות ראשונה" נולד מתוך אותה חוויה ראשונית במלון בים המלח. “זו הפעם הראשונה שאני שומע, והפעם הראשונה שהם מספרים", כהן מסביר. “אני לא עושה שימוש בעדויות בלי אישור. בגלל זה אנשים פותחים בפניי את הנפש. כל קול, כל עדות, הם חלק מהזיכרון הלאומי שלנו".
וודלינגר, בדומה ליניב הגי, מספר שאחד ממקורות התיעוד החזקים ביותר היה הוואטסאפ: “נאמרו שם הדברים הכי חשופים והכי אינטימיים. באותו יום לא כולם יכלו לדבר, והקשר הצבאי קרס בשעה הראשונה של המלחמה, כך שגם התקשורת בין החיילים התנהלה ברובה בוואטסאפ".
המוזיאון, שנבנה על בסיס אלפי שעות של חומרי גלם מצולמים ומוקלטים שנאספו בארכיוני "כאן" מאז פרוץ המלחמה, בהם קטעי וידיאו, הקלטות והתכתבויות בוואטסאפ שטרם פורסמו, ממשיך להתעדכן כל העת. “בחודשים הקרובים נוסיף עוד ועוד סיפורים וקטעי ארכיון, שמהם ניתן יהיה ללמוד על אירועי 7 באוקטובר, גם בדורות הבאים", מסכם וודלינגר.
ישנם פרויקטים נוספים המתעדים את מאורעות 7 באוקטובר. בין השאר, תיאטרון עוטף הנגב מביא עדויות מאותו יום ומציג לצידן, באתר ייעודי, הצגות המבוססות עליהן, והספרייה הלאומית מאגדת את כל מיזמי התיעוד באתרה.
התרעות פיקוד העורף