שנים בלמנו בגופנו כניסת כוחות בינ"ל, ומה קיבלנו עכשיו? חיילים טורקים, כסף קטארי ואת אנשיו של אבו מאזן שינהלו את ציר פילדלפי ומעבר רפיח. כשהמפתחות של עזה יימסרו לידי ציר האחים המוסלמים, הפטרונים של חמאס, אנחנו עוד נתגעגע לציר השיעי והאיש שאחראי לכל זה, זה ששחרר את סנוואר ועוד 1,026 רוצחים, דחה אין־ספור עסקאות והפקיר 42 חטופים למותם – עוד מצפה מאיתנו, חצופים שכמותנו, שנגיד לו תודה.
תגיד, מר נתניהו: אם התיקים נגדך אכן קרסו, לא עדיף להאיץ את התהליך ולהגיע לזיכוי המוחלט, במקום לבזבז אנרגיה על חנינה? ולמען הסר ספק: מי שסיים את המלחמה זה טראמפ, ומי ששחררו את החטופים היו המשפחות, המטה הבלתי נלאה ומיליוני מפגינים שלא הסכימו להרים ידיים.
התמלילן מהמלין
ביבי נשבר ועשה את המתבקש: לא, הוא לא התעמת עם צפניה. זה כנראה היה מסוכן מדי. הוא הלך והזעיק את יוני, אחיו הבכור שהיה כבר אז דמות מיתולוגית בירושלים. וככה, מספר ביבי, "יוני ואני" פתרנו את הבעיה עם אורי צפניה (כנראה בדרכי שלום).
הנמשל שלנו הוא המלחמה בעזה. נתניהו לא הצליח לסיים אותה בכוחות עצמו. הוא ידע את האמת והבין שהמלחמה מיצתה את עצמה מזמן וכל יום נוסף עולה בחיי אדם, ממון רב והמשך התרסקות במעמדה של ישראל בעולם, אבל בן גביר וסמוטריץ' איימו עליו, הבייס הימני הלחיץ אותו, וכך הוא ניצב מול הקשר העזתי־גורדי אובד עצות. לא בטוח שהוא רץ להזעיק את טראמפ, יכול להיות שטראמפ הזעיק את עצמו.
כך או אחרת, מי שביתק את הקשר הגורדי וסיים את המלחמה זה לא ראש ממשלת ישראל אלא נשיא ארצות הברית של אמריקה. ביבי, בינתיים, עדכן גירסה ומה שהיה "אני ויוני" פתרנו את בעיית צפניה הפך ל"אני והנשיא טראמפ" הבאנו את הניצחון המוחלט. אלא שהאמת, כמו תמיד, רחוקה מגרסתו של נתניהו בערך כמו שהמצב בעזה רחוק מהניצחון המוחלט.
כלומר, לא רק שמשלם המיסים הישראלי מאכיל את העזתים כבר שנה, צה"ל מחמש את חמאס. ואם זה לא מספיק, אז מתברר שאת ציר פילדלפי ומעבר רפיח ינהלו כוחות הכפופים ומקורבים לאבו מאזן. איש כוח 17 של הרשות יעמוד בראש המערך הזה, ואת "ממשלת הטכנוקרטים" שתוקם כדי לנהל את עזה מרכיב בימים אלה ממש סגנו של אבו מאזן, חוסיין א־שייח'.
מילא הסתיימה, יש כאן מהלך של בינאום הסכסוך, עם חותמת כשרות ישראלית. אנחנו בולמים בגופנו לאורך עשורים את הרעיונות השונים שנועדו להכניס לכאן כוחות בינלאומיים שישמרו על ביטחוננו. ובכן, נתניהו הסכים שזה יקרה. ולא סתם כוחות. האחים המוסלמים, חיילים טורקים, כסף קטארי, כל פטרוני ומממני ומגיני חמאס נכנסים עכשיו בסך לתוך עזה. הם יהיו מחזיקי המפתחות. הם, שחולקים עם חמאס את הרעיון, את האידיאולוגיה ואת האג'נדה.
במציאות, לאורך כל השנתיים, הוא התעקש ללכת רק על "פרוסות", כלומר עסקאות חלקיות, וסירב בתוקף ללכת על עסקה אחת גדולה. לקראת הסוף, בחודש שעבר, כשחמאס הסכים ללכת על עסקה חלקית, הוא שינה את דעתו והחליט ללכת רק על "עסקה כוללת". צירוף מקרים שכזה. כשההצעה האמריקאית ברוח הזו הובאה לדיון אצל חמאס, הוא הפציץ את צמרת חמאס שדנה בה בדוחא. למזלו של אבינתן אור (ו־19 השורדים הנוספים), זה מה שגרם לטראמפ לאבד את הסבלנות.
הביביסטים: קווים לדמותם
יש ימים שבהם אני מברך על תופעת הביביזם. מתברר שגם לכת מהסוג הירוד הזה יש לפעמים תפקיד היסטורי חשוב. הרי רק החברים האלה, הסוגדים למולך שכבר הוליך אותם לכל האסונות שבעולם, מסוגלים להתהפך בזריזות כזו, באקרובטיות עוצרת נשימה כזו. תארו לעצמכם שההיפוך הזה היה נדרש להתבצע בצד השני, של ישראל הליברלית, אנשי המרכז־שמאל, הפיינשמקרים שאם הטמפרטורה של השיבולת שועל בקפוצ'ינו שלהם תחרוג ברבע מעלה מהרצוי, הם עוד עלולים לשרוף את בית הקפה, או לצייר עליו גרפיטי מגניב. ובכן, חברי הכת הביביסטית (אני לא מדבר כאן על המוני מצביעי נתניהו, אלא על אלה שמתפרנסים מזה) משילים את עורם במהירות האור, והגמישות שהם מגלים בעת צרה מעמידה בצל גם את נערת הגומי האלסטית ביותר.
שנתיים הם מצהירים בקול גדול שהמלחמה תיפסק רק כשאחרון החמאסניקים ייהרג, או יניף דגל לבן. רק כניעה מוחלטת. חמאס לא יהיה. לא יהיה חמאס בעזה. חמאס נאדה. קאפוט. מילת החיפוש "חמאס" בעזה לא תניב תוצאה כלשהי. וגם לא יהיה כוח רב־לאומי. וכן יהיה פירוז מלא. וזה לא שהם המציאו את הדברים. מי שאומר אותם ראשון זה נתניהו. הם רק צריכים לחזור אחריו.
וביבי? ברור שהוא יישאר בתפקידו. זה התפקיד שיפוטר, לא הוא. אין ספק, כל הטוב הזה לא יכול לקרות בשום קונסטלציה אחרת שבה שוכנת תבונה אנושית עצמאית כלשהי. גם הבינה המלאכותית לא הייתה מסכימה. היא אומנם מלאכותית, אבל זה לא אומר שהיא מוכנה שיעשו ממנה צחוק.
מה שהכי מדהים הוא הדרישה האולטימטיבית של נתניהו וחסידיו ש"יגידו לו תודה". אין לתאר את האירוע הזה. והעלבון הצורב הזה שהם חשים כשאנשים שפויים מעלים על דעתם לשרוק בוז למשמע שמו של המנהיג. באמת, חוצפה שכזאת.
למען הסר ספק: זה שאחרי שנתיים הצליחה ישראל להחזיר ארצה את 20 שורדי השבי האחרונים, לא מזכה אותה, או את העומד בראשה, בזכות לתודה כלשהי. בין לבין, נרצחו או נהרגו בשבי חמאס 42 חטופים אחרים, ישראלים שמדינתם בגדה בהם, הפקירה אותם, הפרה את החוזה הכתוב שלה איתם והשיתה עליהם את התשלום, במקום שתישא בו בעצמה.
נתניהו הוא אדריכל האסון, ההוגה והמייסד הראשון של חמאס בעזה, האיש שהנחיל את המדיניות, את ה"הכלה", את ההוראה המדינית שניתנה בסיכומו של כל דיון להימנע מחיכוך, להכיל, להמשיך לפטם את המפלצת, להשתמש בכסף הקטארי, במקלות וגזרים וכו'. כשזו רוח המפקד, זה מנוון גם את המערכת הצבאית והמודיעינית (אבל לא מנקה אותה מאחריות). והאיש הזה עוד מצפה מאיתנו לתודה. חצופים שכמותנו.
האיש הזה, כזכור, עוד לא קיבל אחריות כלשהי על האסון והמחדל. הוא לא טרח לבקר בכיכר החטופים. הוא סינן את המשפחות שלא נמנות עם מחנה תומכיו (שזה הרוב המכריע של משפחות החטופים), הוא כינה את ציבור המפגינים המסור, הפטריוטי והנחוש בשמות גנאי ("פלנגות פאשיסטיות", רק כמה ימים לפני העסקה), הוא טען שהמפגינים, שהשקיעו במאבק הזה את כל נפשם, "ממומנים על ידי ממשלות זרות" (שקרן בן שקרן), הוא טינף וחירף אותם בכל הזדמנות, הבן שלו עשה את כל זה, רק על סטרואידים.
במקביל, הוא ניהל מסע הכפשות, השמצות והטלת רפש בכל מי שיכול לקלוט את האחריות במקומו. מה שהוא ואנשיו עשו לראש השב"כ הקודם, לרמטכ"ל הקודם, לכל זרועות הביטחון, אגב, גם לרמטכ"ל הנוכחי. הוא לא הכחיש בצורה רצינית, עד היום, את תיאוריות הקונספירציה המחליאות שמפיצים תומכיו.
שהפוליטיקה תפרוש
מה שראש ממשלת ישראל עושה כאן בשנים האלה, זו מלחמת התשה נגד מדינת ישראל. כן, על תיקיו כתוב "מדינת ישראל נגד בנימין נתניהו". כפי שהיה כתוב בכתב האישום נגד הנשיא קצב, נגד ראש הממשלה (לשעבר) אולמרט, נגד השר דרעי והשר הירשזון ובנקאים ואנשי עסקים בכירים וכל שועי הארץ ומושחתיה. אף אחד מהם לא העלה על דעתו להעלות באש את המדינה. רק ביבי.
עכשיו הגיע הקרשצ'נדו. הקמפיין שהחל בקול ענות חלושה התגבר והפך לקול ענות גבורה, בדמותו של טראמפ עצמו. כבמטה קסם, למחרת כבר התייצבו כל אותם גמדי גינה נטולי עמוד שדרה או כבוד עצמי באולם המשפט, מישהו החל להחתים את השרים והח"כים על עצומה, הרצוג חש כבר את הלהבות חורכות את שולי גלימת החנינה שלו, וכל זה קורה, מעשה שטן וצירוף מקרים, דווקא כשמגיע תורה של החקירה הנגדית. הרי "שמונה שנים הוא מחכה להציג את הצדק", וכשזה מגיע, הוא מנסה להתחמק.
תגיד, מר נתניהו: אתה הרי משכנע את כולנו שהתיקים קרסו. יש רבים שהשתכנעו. השוחד בוטל, המרמה נגנזה, הפרת האמונים הופרה. הכל התפוגג בבית המשפט, היה ואיננו. תפרו לך תיקים בתפרים גסים והם נפרמו. אז בשביל מה אתה צריך חנינה, למען השם? ועוד משהו: אתה יודע שלערב מנהיג זר בהליך משפטי ישראלי גובל בהפרת אמונים וניגוד עניינים, שניהם ברף העליון. אבל אתה גם יודע שהמערכת מוחלשת.
המשטרה כבר מזמן לא כאן, בג"ץ מורתע, היועמ"שית מותשת. אתה מרשה לעצמך לעשות מה שעולה על דעתך, וכל זה על שום מה? הרי התיקים קרסו! לא עדיף להאיץ את התהליך ולהגיע לזיכוי המוחלט, במקום לבזבז אנרגיה על חנינה, שהיא מלכתחילה מהווה גם סוג של הרשעה? לא, אה.
זמן ריפוי
מי שהחזיר את החטופים השבוע, זה עם ישראל. המשפחות שלא הרפו, מטה החטופים הבלתי נלאה, ובראש ובראשונה מאות אלפי, מיליוני המפגינים לאורך זמן, שלא הסכימו להרים ידיים. עדויותיהם של טראמפ, וויטקוף וקושנר, שדמע מהתרגשות בכיכר, מוכיחות את זה. הציבור הישראלי הוא זה שהזעיק את האמריקאים לכאן. והם באו.
דבר אחד בטוח. ברגע האמת, נתניהו כפה את התוכנית על נתניהו. אסור לשכוח שנתניהו כבר אישר תוכנית אחת, בימי הנשיא ביידן, ומיהר להימלט ממנה. ביידן הוציא אותו מהארון ופרסם את עיקריה, מה שלא שינה דבר: נתניהו נבהל מסמוטריץ' ובן גביר והתכחש לתוכניתו. כמו נתניהו.
טראמפ הוא אקזמפלאר של פעם במאה שנה. אין אצלו כללים, אין איזונים, אין בלמים, אין חוקים, ואין קווים אדומים. אין כלום. יש רק אותו, וזה מספיק. הוא מתייחס לכל דבר כאל עסקת נדל"ן מניב פוטנציאלית. כשחמאס ענה לאולטימטום שלו ב"לא" ולשכת ראש הממשלה מיהרה להפיץ שמדובר בסירוב ואין על מה לדבר, טראמפ הודיע שזה "כן" וגרר את כולם לשארם, לחתום על משהו שלא הוסכם מעולם. השטן שנמצא בפרטים הקטנים יצטרך לחכות, ולא בטוח שהוא ישמח לפגוש את טראמפ.
אבל בסוף, יש גם מציאות. טראמפ מחמיא לכל מי שנקרה על דרכו, מהאיראנים במהלך המו"מ ("הם חכמים") דרך חמאס ("הם קשוחים" וחכמים) וכמובן שאר הכוכבים, מנתניהו, שזוכה לחלק הארי של השבחים דרך הנשיא ארדואן וא־סיסי ואמיר אוחנה (אם כי טראמפ התלונן על אורך נאומו) ויאיר לפיד, שזכה ללא מעט מילים חמות, והקטארים, שתמיד נמצאים בראש הרשימה, ועוד היד נטויה. מחמאות, מי כמו טראמפ יודע, זה בחינם. לאסונו, הוא שכח להחמיא לזו שחייבים להחמיא לה. נראה אם ישרוד את האירוע. נאחל בהצלחה לכולם.
סוד הקסם הטראמפי הוא שלשיטתו, כולם מנצחים. ביבי? זה המנהיג המושלם בעת מלחמה, הוא ניצח את הניצחון המוחלט. חמאס? הם קשוחים והם חכמים, והם נשארו בחיים. כך גם כל האחרים. ויש לו עוד יתרון: אף אחד לא רוצה להיות זה שישבור לו את המילה, או יאכזב אותו, או יתעסק איתו. למה? לא ברור למה. אולי כי הוא לא צפוי, לא פועל בתוך מסגרת כללים כלשהי. לפעמים הוא סתם נוטש את האירוע מחוסר עניין (כמו בנושא קוריאה הצפונית), לפעמים מסתער עליו עם נבוט (כמו במקרה שלנו). עדיף להיות בצד שלו. כרגע, כולם בצד שלו.
אני מנסה לדמיין ראש ממשלה אחר, שאינו נתניהו, מזמין לישיבת הקבינט שני נציגים אמריקאים, אחד מהם נטול תפקיד רשמי (קושנר), כדי לשכנע את השרים לתמוך בהסכם שיעביר את המפתחות של עזה לידי האחים המוסלמים. מה שהם היו עושים לו. אבל אצל נתניהו הכל עובר. כן, המזרח התיכון אכן משורטט בימים אלה מחדש. זו הגרסה הטראמפית להסכם סייקס־פיקו. אפשר לקרוא לה טראמפיקו. הבעיה היא שהשרטוט הזה יכול להוביל אותנו למקומות רעים.
טורקיה הופכת למעצמת־על, משתלטת על סוריה מצפון ועזה מדרום. קטאר, עם עתודות הכסף האינסופיות, מספקת את הגיבוי הכלכלי. בשארם א־שייח' מתכנסת ועידת ענק שאליה מגיעים כולם, חוץ מאיתנו. חותמים שם על הסכם לסוף המלחמה ומה שנקרא "שלום 2025". כמו חתונה, רק בלי הכלה. חתונה של חרדים, בשידוך כפוי. בסוף עוד נתגעגע לציר השיעי.
סוף לתעשיית החטיפות
השבוע בכיתי כפי שלא בכיתי בחיי, לפחות מאז ברית המילה שלי (על פי עדויות). כל חטוף ששב, כל אם שזעקה "הם בבית", כל חיבוק, כל נפנוף לשלום, כל משפחה שחזרה מהמתים, הרעידה את הנשמה הקולקטיבית של כולנו. זה הזכיר לי את התוכנית "בייבי בום" שבה צפינו בזמנו ואיך לא חשוב מי האמא והאבא, לא חשוב מה הנסיבות של הלידה, לא חשוב איך זה קורה ואם זה תינוק או תינוקת, בלידה אנחנו בוכים.
השבוע נולדו כאן מחדש 20 ישראלים. ו־20 משפחות, שהפכו למשפחה של כולנו. תמכתי במאבק הזה בכל מאודי, כמעט מהרגע הראשון (לקח לי זמן בהתחלה, כמו לכולנו, אחרי ההלם של האסון והרצון לנקום בחמאס בריבית דריבית). כפי שקוראי הטור הזה יודעים, בזמנו התנגדתי לעסקת שליט. גם כאן, בכל כוחי. זה לא עזר לי. עוצמתה של החברה הישראלית הכריעה את המתנגדים. ראש הממשלה אולמרט הצליח לעמוד בפניה. נתניהו ניסה, אבל השתמש בעסקת שליט כדי להרגיע את מחאת קיץ 2011, וכל השאר היסטוריה.
למה התנגדתי לעסקת שליט? כי גלעד שליט לא הופקר על ידי מדינת ישראל. הוא יצא לקרב, שממנו לא תמיד חוזרים. וכי חמאס הפך אז את החטיפות לתעשייה לאומית. היה צורך חיוני להפסיק את מחול החטיפות שהוציא את המדינה כולה מאיזון. הערכתי ששחרור 1,027 מחבלים, כולל רבי־מרצחים, כשחמאס בשלטון בעזה ובתהליך התעצמות, עלול להמיט עלינו אסון. זה התחבר להטפות הבלתי פוסקות שלי בטור הזה, מאז 2008 ועד 2023, על החובה והצורך לפרק את האיום של חמאס בעזה בכוח, בטרם יתפוצץ עלינו. התברר שצדקתי (לא להתלהב, בנושאים רבים אחרים טעיתי).
אז למה תמכתי בעסקה הנוכחית? כי האסון כבר קרה. אנחנו אחריו. בניגוד להפחדות, הסיכוי לעוד 7 באוקטובר בעשורים הקרובים אפסי. אין רמטכ"ל, אין צבא, אין מודיעין ואין ממשלה עתידית בישראל שיזלזלו באיום החמאסי כפי שזלזלנו בו עד 7 באוקטובר. ההגנה על העוטף תהיה משמעותית יותר. לא עוד "הדממות". וגם: חמאס לא בשלטון. מצבא טרור אימתני הוא הורד למעמד של תת־פלג סורר של ארגון טרור שהוכה מכה איומה. אסור לאפשר לו להתעצם, ואסור לאפשר לו לקבל כספים שיסייעו להתעצמותו. ואם זה יקרה בכל זאת, ישראל תפעל. בדיוק כפי שהבטחנו לפני העסקה ובדיוק כפי שנתניהו מבטיח עכשיו. במילים אחרות, הסכנה הוסרה.
זאת, ועוד: החטופים בעזה הופקרו על ידי המדינה. הפקרה פושעת. המדינה שהפקירה צריכה להיות זו שמשלמת את המחיר כדי להחזיר את מי ששרד. זה ככה פשוט. לא הניצולים אשמים, המפקירים והאחראים למחדל אשמים. אם הברירה הייתה בין קיומה של מדינת ישראל להחזרת החטופים, אז ברור שהיה צריך לבחור בקיום המדינה.
אם הדילמה הייתה בין השמדתו הסופית של חמאס להחזרת החטופים, הייתה דילמה. אבל זה לא מציאותי. כפי שהוכח, אין השמדה מוחלטת של חמאס. זה לא בספרים, וזה לא בקלפים, וזה לא בשום מקום. חמאס חי ובועט גם ביהודה ושומרון. בחמאס צריך להמשיך להילחם. ולכן, מאז הריגתו של סנוואר המלחמה הפכה למלחמת שולל פוליטית שנועדה להחיות את הקואליציה והייתה עלולה להמית את החטופים. אחרי 7 באוקטובר, חובתנו הייתה לכלות את זעמנו בעזה ולהראות לכל המזרח התיכון והעולם מה קורה למי שמעז לטבוח יהודים בסגנון נאצי. את זה עשינו מזמן. עכשיו צריך להמשיך הלאה.
התרעות פיקוד העורף