בניגוד לסטיגמה הטוענת שאם חרדה מתפקדת מתוך היסטריה או בלבול, עולה מהמחקר כי אף שהאמא חווה חרדה - היא עדיין יכולה להיות ממוקדת ולשדר מסרים בהירים וברורים לגבי מצבו הנפשי של החייל שלה, ובכך היא מהווה גורם משמעותי לזיהוי ולהנעה שלו לטיפול.
404 אמהות ללוחמים השיבו לשאלון המחקר, ו-25 השתתפו בראיונות עומק. המשיבות היו ברובן אימהות החיות עם בן זוג, בגיל ממוצע של 55. כ-85% דיווחו על בן או בת אחד המשרתים בצה"ל, ו-64% דיווחו על שני ילדים ששירתו בתקופת המלחמה. חלקן אף התמודדו עם שלושה ילדים המשרתים בו-זמנית.
התחושה מלווה בתעוקה מתמשכת, ועשויה לכלול דאגה קיצונית הנובעת מחוסר הידיעה ותחושה שהחיים הושהו עד לחזרתם בשלום של הבנים. ככל שהטראומה הזו מתעצמת, האימהות דיווחו על בדידות, חוסר תקווה, ניכור ונסיגה חברתית, חוסר משמעות, פגיעה מוסרית ופגיעה בתפקוד היומיומי בבית ובעבודה. רבות מהן הרגישו כי היכולת שלהן להמשיך בחיים הייתה תלויה בידיעה מה קורה עם ילדיהן.
גלית יצחקי דרייזין מסבירה: "עדיף לא לומר לאמא משפטים כמו 'אם תחשבי חיובי תרגישי טוב יותר' או 'אל תראי לו שאת דואגת, את מכבידה עליו' - מסרים שמעבירים תחושה שהמצוקה היא תוצאה של חולשה או בחירה אישית שגויה. יש לאפשר להן תחושה של לגיטימציה לשתף ולקבל תמיכה, ולחדד שזה חלק מהחוסן שלהן".
"יש להכיר רשמית בסבל ובשחיקה של האימהות ובמתן כלים מותאמים להתמודדות באמצעות קבוצות חוסן, טיפול קבוצתי ותמיכה קהילתית - מתוך הבנה שחוסן האימהות מחזק גם את המשרתים", אומרת אגמית.
"אנחנו קוראות לכל הגורמים בצבא, במשרדי הממשלה וברשויות המקומיות - לתת מקום ומענה לחיזוק האימהות כמפתח לחוסן הלוחמים. המחקר נולד מתוך ההבנה שהאימהות נושאות בעומס רגשי עצום, אך אינן נוכחות בשיח הציבורי ואינן עומדות בראש סדר העדיפויות, במטרה לשים בחזית את מצוקתן - שלצערנו הפכה כרונית, למפות את הצרכים והמענים שהן זקוקות להם, ולהניח את זה על שולחן מקבלי ההחלטות".
התרעות פיקוד העורף