ההקלטות מתעדות את ניסיונותיהם של הפיקודים הצבאיים לשכנע את שרון לציית לפקודות ולא לפעול על דעת עצמו, לצד עדויות של לוחמיו לשעבר, שמדברים על הבעייתיות שבפקודותיו.
אגם (79), שחי בקליפורניה, מדבר בקול צלול אך נרגש. גם ממקום מושבו הוא ממשיך את הקרב שלו - הפעם על הזיכרון הלאומי. “כמו אז", הוא אומר, “גם היום, במלחמת ‘חרבות ברזל’, אנחנו רואים מנהיגים שמטייחים, מטילים אשמה מטה ומספרים חצאי אמיתות. אם לא נילחם על האמת - המיתוסים שוב יחליפו את המציאות".
"חלק מהראיונות שבסרט נעשו עוד בעבר, במקומות אחרים, ויובל הצליח לחבר את כל זה בצורה מאוד חכמה. זה לא סרט שמנסה להאשים - אלא להבין. להבין מה באמת קרה שם, ולמה נכתבה על זה גרסה אחת בלבד במשך 50 שנה".
אגם עצמו מודה שבמשך שנים לא הצליח להתנתק מהחומר: “קראתי בלי סוף על המלחמה, על הקרבות, על ההחלטות. ככל שחקרתי יותר - הבנתי כמה חלק מהדברים שסיפרו לנו פשוט לא מדויקים. הסרט הזה הוא ניסיון קטן לתקן".
“שרון יצר בלגן"
“זה היה שבת בצהריים, באמצע יום הכיפורים", הוא נזכר. “ראיתי מהחלון כלי רכב צבאיים על הכביש, ואמרתי לאשתי: ‘יש מלחמה’. ארזתי תיק ונסעתי למחסני החירום של היחידה. משם יצאנו דרומה - נסיעה של כ־300 קילומטר - וב־7 באוקטובר בשעה 14:00, בדיוק יום לאחר פרוץ המלחמה, הגענו לתעוז שנקרא ‘טלוויזיה’, כי ממנו אפשר היה לראות היטב גם את הכוחות שלנו וגם את הכוחות המצריים".
“אבל חשוב מזה - גילינו שמדרום לקו הטילים יש אזור ריק לחלוטין, ללא כוחות. אם היינו מתקדמים לשם, היינו משיגים יתרון מבצעי, אבל שרון לא הסכים שננוע. את הלילה עשינו במעוז ‘לקקן’, בקצה הצפון־מזרחי של האגם המר הגדול, המחובר לתעלת סואץ (במצרים)".
באותו לילה, לדבריו, התנהל ויכוח חריף בין שרון, שדרש לצלוח את התעלה, ובין הרמטכ"ל דדו, שהתנגד. “לא הייתה לנו מספיק תחמושת - רובה אחד לכל צוות, עוזי לכל טנק. זו הייתה התאבדות אם היינו מנסים לצלוח אז. גם ‘גשר הגלילים’, גשר נייד שפותח במיוחד לצליחה, עדיין לא היה מוכן, ומעבר לתעלה חיכו שלוש דיוויזיות מצריות", אומר אגם.
בימים שלאחר מכן הצליחו אגם ולוחמיו ללכוד קומנדו מצרי שניסה לנחות בשטח ישראל באמצעות מסוקים, ויצאו לפעולות תקיפה נוספות, בהוראת שרון. “כבר בזמן אמת היה ברור ששרון פועל בלי אישור", הוא אומר. “הוא עשה התקפות על דעת עצמו – זה לא רק אי־מילוי הוראה, זו הפרת פקודה. בגללו איבדנו הרבה חיילים וטנקים. בפיקוד הדרום ניסו לארגן את ההתקפה, אבל שרון יצר בלגן".
ההקלטות הנדירות מהמלחמה שנחשפות בסרט, המתעדות את חילוקי הדעות החריפים בינו ובין גורודיש ודדו, ממחישות היטב את עומק הכשלים הפיקודיים של אותם ימים. לבסוף, ב־15 באוקטובר, החל מבצע “אבירי לב" - שבמהלכו ניתנו הפקודות לפתיחת הציר לצליחת התעלה ולזיהוי התפר בין הארמיות המצריות והאגם המר. “לפי הפקודות, הפלוגה שלי נועדה לפתוח את הציר שיעבור באותו תפר מפורסם בין הארמיות, עד לנקודת הצליחה על שפת התעלה, ליד מעוז ‘מצמד’", אומר אגם. “אני זוכר כל מטר".
בליל 18 באוקטובר קיבל שרון את האישור המיוחל לצלוח את תעלת סואץ. אוגדתו חצתה את התעלה ופנתה צפונה, במטרה לכתר ולדחוק את הצבא המצרי. התנועה הייתה מהירה וקטלנית - עמדות הטק"א (טיל קרקע אוויר) חוסלו, והוקם מסדרון אסטרטגי שאפשר את חזרתו של חיל האוויר לפעולה מלאה באזור.
שרון, בדרכו האופיינית, חתר להרחיב את הצליחה מערבה ולמוטט את קווי האספקה המצריים. “ממשלת ישראל והמטכ"ל רצו לסיים את המלחמה בהכרעה", מספר אגם. “אבל בשטח הייתה תחושה של כאוס - שרון רצה דבר אחד, ודדו ובר־לב דרשו זהירות. לכל אחד הייתה תוכנית משלו".
ריאיון רווי שקרים
“באותו ערב הכל בער", הוא ממשיך. “נסענו צפונה לאורך קו המצרים, ופתאום ירו עלינו - אחד החיילים נהרג ואחר נפצע. התקדמנו וראינו ממול שיירות של משאיות מצריות. כשהראשונה התפוצצה, כל האזור התמלא באש. רפי בר־לב, המ"פ שלנו, הורה לזוז מהמקום. אבל לא היה מודיעין - שרון פעל בלי מודיעין בכלל. הוא פשוט לא ידע מי מחכה לו בציר ‘טרטור’ (ציר רוחב שהיווה את נקודת צליחת התעלה, ד"פ), שם ישבה חטיבה מצרית של חי"ר נ"ט ש’דפקה’ את רוב הכוחות".
בשטח שלט הבלבול. “בלילה הם לא ראו אותנו, ואנחנו לא ראינו אותם", מספר אגם. “פתאום המצרים התחילו לירות על גדוד 184 של אברהם אלמוג - תוך דקות הלכו שם 20 טנקים. אנחנו היינו דרומה יותר, וראינו את הפיצוצים מרחוק. אחר כך קיבלנו פקודה לתגבר את הגדוד. רפי (בר־לב) התחיל לנסוע צפונה, אבל אש נפתחה עליו".
"הפגז הראשון פגע ישירות בטנק שלו, והוא נהרג במקום. היחיד שניצל היה הנהג. זה היה רגע ששבר את כולנו. ראיתי את הטנק עולה בלהבות. עזרנו לפנות פצועים, העלינו אותם על הנגמ"ש שלי, וכל הזמן המשכנו לנסוע באפלה, בין פגזים וניצוצות. אז הבנתי כמה הקרב הזה היה לא מתואם. שרון רץ קדימה, בלי לדעת מה יש מולו, ואנחנו שילמנו את המחיר".
בשלב מסוים קיבל הכוח של אגם פקודה לטהר גם את חלקו המערבי של קו הטילים, הסמוך ממש לתעלה. “קיבלנו פקודה להתקדם עם הנגמ"שים לעבר קו הטילים", הוא נזכר. “הטנקים היו הראשונים, ואז פתאום פקודה להחליף אותם ולהתקרב בעצמנו. מהנגמ"שים, אם יש לנו טווח של 400 מטרים, לטיל יש טווח של 300 מטרים. עד שהספקתי לחשוב – הנגמ"ש שלנו חטף טיל מקדימה".
הפגיעה הייתה קשה: “נהרגו הקשר והנהג שלי, ואני נפצעתי. איבדתי שליטה על הגוף, לא הצלחתי להזיז כלום. בסוף הצלחתי איכשהו להרים את עצמי, אבל נשברה לי חוליה בגב והייתי שרוף".
אגם פונה מנקודת הקרב בנגמ"ש אחר לתאג"ד, שם הבחין הרופא שהרסיסים הגיעו סמוך לעורק הראשי ברגלו. “הוא נתן פקודה לסמל שהיה איתי לבדוק אם יש דימום, ואם כן - לקרוא מיד למישהו", הוא משחזר.
לאחר טיפול ראשוני בשטח הוטס אגם לבית החולים איכילוב, שם החל מסע ההחלמה הארוך שלו. בימים שאחרי צליחת התעלה המשיך שרון בטיהורה משתי גדותיה מכוחות מצריים, אוגדתו המשיכה לנוע צפונה עד שהגיעה למבואות אסמאעיליה. שם נעצרה בעקבות הפסקת האש שנכנסה לתוקפה ב־24 באוקטובר.
אגם הרגיש שהוא רואה את שרון כפי שאיש בציבור אינו מכירו. “כששהיתי בבית החולים קראתי ריאיון עם שרון שפורסם ב’מעריב’ וכולו היה רווי שקרים", הוא נזכר. “ראיתי מקרוב איך הוא מתנהל, וזה היה שונה מאוד מהמיתוס הציבורי ומהריאיון הזה ואלו שבאו אחריו. הרגשתי חובה לעשות משהו".
ויצמן, שהיה אז בדרכו לפוליטיקה, נפגש גם הוא עם אגם, אך טען שאין בידו יכולת לסייע. מאוכזב ומותש פרש אגם בשלב מסוים מהמאבק לחשיפת “האמת ההיסטורית", כלשונו. לאחר המלחמה נשלח מטעם החברה שבה עבד לארצות הברית והשתקע בעיירה לוס אלטוס שבעמק הסיליקון. בשנים הבאות בנה חיים חדשים, אך לא התנתק מהעבר: “כל הזמן חקרתי את המלחמה. קראתי, ראיינתי, אספתי חומרים. זה לא נתן לי מנוחה".
התרעות פיקוד העורף