כשהתעורר שגב וירד למטה, לא נדרשו מילים. המבט, החיבוק, הדמעות - הכול דיבר במקומם. "זו הייתה התפרצות של שנתיים שלמות", תיאר ביטון. "של כאב, של תקווה, של אהבה. התחבקנו, בכינו, והרגשתי כאילו האבן שעמדה על הלב של כולנו סוף סוף נגולה". שגב, שחזר זה עתה מהשבי, היה צלול, שקט, ובמילים ספורות הודה לביטון ולתושבי העיר. "הוא אמר לי: תגיד לכולם תודה", סיפר ביטון. "תודה על זה שהתפללו, שכתבו, שתלו שלטים, שלא שכחו אותי לרגע. הוא ידע הכול. קובי וגלית סיפרו לו בשעות הראשונות כמה העיר כולה הייתה איתם. בכל שבת, בכל בית כנסת, הזכירו את שמו בתפילה. כל דימונה חיכתה לרגע הזה".
במהלך השיחה ביניהם חשף שגב פרטים קטנים על החיים בשבי - כאלה שחיזקו את כל מי ששמע. ביטון סיפר: "שאלתי אותו איך ידעתם שחל יום כיפור. הוא חייך ואמר שהיה שם מישהו שאמר להם שהוא ראה יומן של אחד החוטפים ושבעוד כמה ימים יגיע כיפור, אז הם ספרו את הימים וצמו. הם שמרו שבת, התחזקו באמונה. זה מה שהחזיק אותם - האמונה והערבות ההדדית ביניהם".
הרגע הזה, של אמונה פשוטה ועמוקה, המשיך גם אחרי. בני מקבל שיחת טלפון מהרב ינוקא שביקש לשוחח עם שגב. השיחה נמשכה אחת עשרה דקות, שיחה שראש העיר מתאר כ"רגע רוחני נדיר של אמונה, תקווה וסגירת מעגל". במהלך השיחה סיפר הרב כי בראש השנה, כשקובי התפלל בבית הכנסת, בירכו אותו הרבנים ואמרו לו ללמוד את פרשת יוסף. להפתעת כולם, שגב סיפר כי גם בשבי לימד אותו אחד השומרים קטעים מהקוראן שמספרים את סיפורו של יוסף - פרשה שהפכה לגשר בלתי צפוי של רוח ואמונה.
ביטון מדבר על שגב בהתרגשות של אב גאה. "ראיתי מול עיניי בחור מפוכח, רגוע, שמחזיק באור מבפנים", אמר. "האמונה שלו הצילה אותו".
בעוד שגב מתאושש, דימונה כולה לובשת חג. שלטים ברחבי העיר הוחלפו ל"ברוך בואך שגב", ודגלי ישראל, דימונה וארצות הברית מתנופפים יחד. "זו חגיגה של חיים", אמר ראש העיר. "אנחנו מתכננים לערוך לכבודו את יום העצמאות של דימונה, כדי שכל העיר תחגוג איתו את הנס הזה".
המפגש בבית החולים היה הרבה מעבר לרגע אישי. הוא היה תמצית של מה שדימונה מגלמת - קהילה שמאמינה, מחבקת, לא שוכחת. "כשחיבקתי את שגב", סיכם ביטון, "הרגשתי שאני מחבק את כל עם ישראל. זה רגע שייזכר לדורות - הרגע שבו תפילה הפכה למציאות".
התרעות פיקוד העורף