עוד אמרה מיקה: "אבא אני חייבת להגיד לך שאני דומה לך מאוד, אבל תמיד ידעתי את זה, אבל עכשיו אני מבינה עוד יותר איך קיבלתי את האופי שלך, ההומור שלך, הרצון שיהיה צדק וללכת לפי הספר, ולא לחפש קיצורי דרך, על לא לוותר על שום דבר גם אם קשה, וסורי אבל החיים נורא קשים בלעדיך אבל אין מה לעשות. אבוש, כמה אני אוהבת אותך. הלוואי והייתה דרך להסביר לך כמה אני אוהבת אותך, אני אוהבת אותך בכל איבר וגיד בגוף שלי, בכל נים ווריד, בכל נשימה שאני שואפת. ואיך בכל נשיפה אני נזכרת ברגע שסיפרו לנו שאתה מת - ממש אותה תחושה שאין חמצן, אין אוויר".
"ככה אני מרגישה כל יום, כל היום, כי אתה היית האוויר שלי החמצן שלי. אני באמת אהבתי אותך בלי סוף ואני מתפללת שבעזרת השם לילדים שלי יהיה אבא כמוך - ממש כמו בסרטים כי ככה אתה היית. אני רציתי שתישאר איתי לכל החיים. מה זה 18 שנה? זה כלום, זה קצת. עוד לא הספקתי בכלל לחוות איתך דברים, אני מסרבת לקבל את זה שאתה כבר לא תהיה איתי פה, שלא תוכל להחזיק לי את היד, לחבק אותי שאני צריכה ואלוהים יודע כמה אני צריכה אותך", הוסיפה.
"מסרבת לקבל שאני לא אזכה יותר לחיבוק שלך או לחיוך שלך, אני מתגעגעת לחיבוק דוב ולאגרוף המחץ. זה כואב לי שלא אוכל לחוות אותך יותר. הריקנות הזאת שוברת. היא באמת שוברת. היא מרסקת והיא קשה, היא באמת באמת קשה. כל כך ריק פה בלעדייך, החיים כל כך ריקים, הנפש שלי כל כך ריקה, הגעגוע כל כך גדול וחזק שכואב לשאוף אוויר. כל כך כואב בלעדייך. נשבר ונפל חלק כל כך גדול מהלב שלי. אני מקווה שאתה יודע ורואה כמה אני צריכה אותך. אני באמת ממש צריכה אותך, לא רק שתהיה לידי, שפשוט תהיה איתי. אל תגיד לי כלום, פשוט חבק אותי, תסתכל לי בעיניים וכבר הכל יסתדר".
לסיום, אמרה: "נמאס לי כבר לבכות על או עם תמונה שלך אבל אני אתן את הכל רק כדי לבכות איתך! ולא עליך עוד פעם אחת. מתגעגעת לשיחות והודעות עידוד שלך שתגיד לי שאתה אוהב אותי מאוד ושאתה מאוד גאה בי, במי שאני ובדרך שלי. אבל אבוש אני החלטתי שאני חיה בשבילך. אני אעשה את כל הדברים, אני אראה את כל המקומות בשבילך, בשביל שאתה תוכל לחיות ולראות את כל הדברים שלא הספקת בתוכי! גם אני מתתי ב7/10 אבל רק אתה הפסקת לנשום. בעזרת השם ניפגש בגלגול הבא, תשמור לי מקום לידך, תחכה לי אבוש. כל כך לא הגיע לך הסוף הזה. אוהבת אותך לעד".
עוד אמרה יעקב: "נולדת ב־21 במרץ 1969 ברמת אביב ולמדת בבית הספר התיכון אליאנס, אבל את רוב זמנך בילית מחוץ לכתה. כשבגרת התגייסת להנדסה קרבית ושירתת כלוחם בחיל. את קרינה פגשת בתל אביב ביולי 1999, במפגש נביחות בין ג׳ורג׳ הכלב שלך לאייה הכלבה שלה. יחד הקמתם משפחה, וב־2002 נולד טום. גרתם באליפז בערבה ומשם עברת לניר עוז ב־2010".
"היית אדם סקרן, תזזיתי, מלא שמחת חיים ונטול דאגות. גבוה ונאה, עם צמה שובבה שזורה מאחור – סמל לרוח השטות שהשרה סביבך. נער נצחי עם חיוך שובבי שמרוח מאוזן לאוזן. תמיד מוקף חברים, פתוח, כן ולבבי. היית פריק של אופנועים ורכבי שטח, יוצא למסעות אל פינות של טבע פראי עם קבוצת משוגעים לדבר. אהבתך לטבע ולחיים באה לידי ביטוי דרך עדשת המצלמה, בזיהוי רגעים מדויקים של יופי ורגש", הוסיפה.
"אספת חפצי וינטג׳, נלחמת למען צדק, ולמרות מראך הנטול דאגות היה לך לב רגיש ותחושת אחריות עמוקה כלפי האחר. התנדבת במסירות במד״א וצילמת את ותיקי הקיבוץ לספר ״לא אותה האהבה״. מעל הכול אהבת את משפחתך – את קרינה והילדים. היית אבא גאה ואוהב, משתובב וצומח איתם".
לסיום, אמרה: "ב־1 בדצמבר 2023, ארבעה ימים אחרי ששבו קרינה והבנות מהשבי, נודע כי נרצחת והוכרזת כחלל חטוף. לכתך בדרך האכזרית כל כך, כשבחרת להילחם עד הרגע האחרון על שלום משפחתך, פערה פצע ענק. רונן, ההמתנה להשבתך הייתה קשה ומורטת עצבים, והשבתך לאדמת ניר עוז היא תחילתו של תהליך ההחלמה למשפחתך ולכולנו. חלק מרקמת חיינו נפרם עם אובדנך. יהי זכרך שמחה ואהבה".
התרעות פיקוד העורף