ויקי נזכרת ברגע שבו הבינה שהסיוט נגמר: "כשהקצינה התקשרה אלינו ואמרה לנו מתי אנחנו צריכים להגיע לרעים, וכל השיחות שהיו איתה לפני כן - סימנו לי שהנה אנחנו מתקרבים לרגע הזה. כל המשפחה היינו ביחד בבית, זה היה זמן של התכנסות, לחוות ביחד את ההתרגשות. אלה היו רגעים מדהימים, של התרגשות מאוד גדולה, משהו עצום שקשה למצוא מילים לתאר".
לאורך המאבק הארוך, ויקי בחרה לשנות כיוון: "זו הייתה הבנה שחייבים להיות יותר מעשיים, יותר נוקבים, להוביל דברים. שיש לי, בתור אימא, את הכוח ואת היכולת לעשות את זה. ולימים הבנו שהמהלכים האלה הם אלה שדחפו את העגלה קדימה. היום, כשאני מסתכלת אחורה, אני שלמה לגמרי על מה שעשיתי, על הדרך, על כל שלב - כי זה היה נכון, וזה הצליח, כי נמרוד בבית".
“המוזיקה שנתנה לו כוח - והחזירה את התקווה”
ברגע קטן ומלא רגש היא מתארת את שובו של בנה הביתה: "הוא נכנס לחדר שלו וכל כך התרגש לשבת על המיטה, לראות את החפצים, את כל מה שהיה שלו. זה המקום הבטוח - הוא חוזר למקום הבטוח, הוא חוזר הביתה".
על התקופה שלאחר החזרה היא מדברת ברוך: "יש הרבה דברים שהוא לא שיתף. אנחנו לא שואלים שאלות - אנחנו שם כדי להקשיב, להכיל, לתת לו את המקום הבטוח. כשהוא היה בשבי אנחנו היינו הקול שלו, אבל עכשיו הוא בבית, והסיפורים הם שלו. אם יחליט לשתף או לדבר עליהם, הוא יעשה את זה בזמנו, בדרך שלו".
ויקי מתארת תהליך של גילוי הדדי: "אני בתהליך של גילוי - לגלות מי זה נמרוד החדש. ברור שדברים משתנים אחרי חוויה כזו מטלטלת, אבל יש הרבה דברים מנמרוד שנשארו נמרוד: המוזיקה, הדברים שהוא אוהב לאכול, הדברים הקטנים של היומיום שמנחמים. כולנו צועדים ביחד בתהליך של שיקום וריפוי".
על עצמה היא אומרת: "אני מרגישה שאני יכולה סוף סוף להרפות במידה מסוימת - להרפות את הגוף ואת הנפש. אחרי שנתיים של מאבק אפשר קצת לנוח, לחוות את מה שיש, ולהתחיל לבנות משמעות חדשה. אני לוקחת כל יום ביומו, בסבלנות ובאופטימיות".
לבסוף היא מבקשת להעביר מסר לציבור כולו: "תודה שהייתם שם בשבילנו. תודה שנלחמתם איתנו, שלא ויתרתם גם כשזה היה קשה. ההתגייסות הזו הייתה מדהימה, עצומה, ולא היינו מצליחים בלעדיכם. המאבק הזה הצליח, וצריך להמשיך אותו עד החטוף האחרון - עד שכולם יחזרו באמת".
התרעות פיקוד העורף