"אני מדמיינת אותך בתנועה מתמדת וממוקדת- כאן בשבילים נלחם בעוז רוחך ולא מוותר, מכירה אותך ילד שלי- כשאתה עושה משהו, זה בלי הנחות, עם אחריות עד הסוף. דמיינתי אותך אומר: ככה? זה או אני או הם! והמשכת- עד הסוף! פעם שאלתי אותך- תמירי אתה חייב להיות בכיתת הכוננות? וענית: אם אני לא והוא לא והוא לא- אז מי כן? והמשכתי- וחלילה אתה לא חושש שיקרה לך משהו? ענית כדרכך עם חיוך: אמא- תיאורטית את צודקת, זה יכול לקרות, מעשית הסיכוי שיקרה משהו- נמוך, הצבא מיד מגיע. כלוחם- סמכת עליהם, כי כזה אתה. ובבוקר הזה היית שם לבד… עם קומץ חבריך, ועל הבוקר הזה עוד הרבה ידובר אבל אתה תמיר תגיד לי- אמא, לא עכשיו…. כל דבר בזמנו. אז עכשיו זה רק אתה ואנחנו בדרכך האחרונה".
"ילד שלי, הפכת אותי לראשונה לאמא ולסבתא, איפשרת לי ללמוד ולצמוח דרכך, איתך למדתי על קיבוץ ולינה משותפת ואתה היית הכוח שלי לא ללכת בתלם. רציתי אותך קרוב קרוב אליי, כנראה אז הרגשתי מה שלא ידעתי- יש לי אותך לזמן מועט. ובמעט הזה נכחת בעוצמה כילד שמח ואוהב מרחב וטבע וטיול, להתרגש מצב וציפור עיט, לשחק כדורגל וכדורסל, לטייל בשדות ולהכיר כל גידול, להיות אח נוכח ואוהב שרוקם קשרים קרובים, מיוחדים ושונים עם כל אחד מאחיך. היית בן ונכד, בן זוג ואבא כל כך נוכח ואוהב ומגן והיית חבר, חבר אמת - בילדותך ובבגרותך. קיבלת כל אדם באשר הוא וחייכת אליו ולעולם".
"ואני הסתכלתי עליך בגאווה, על הילד השובב שאכל את שולי החולצה ועשה פירור מחק בכיתה, איך גדלת לנער פעיל ומעורב ולבוגר אחראי ורציני בחכמה רגשית וחברתית. כל כך אהבתי את תבונתך וראייתך את החיים, שבאו לידי ביטוי בשיחות העומק, בהרהורי הלב, בחיפוש משמעות ובהסתכלות על המציאות נכוחה- כזה היית תמיד. נוכח, לא בורח, מתמודד, חבר אמת, איש ישר ואחראי. את זה בנית בעצמך, בדרך שלך, בנעורים ובמסלול הצבאי כלוחם מצטיין. מספר שבועות אחרי 7 באוקטובר באתי אל הבית שלך ושל הדס, ראיתי את ההרס והחורבה ואז מעל הכל הציץ לי האלבום הירוק של גולני עם כל ההצטיינויות שלך ששמרתי וחשבתי לעצמי - איזה מזל שהם לא ראו את זה, חששתי שאתה שם בשבי וטוב שהם לא יודעים איזה לוחם היית. והיית שם ולא דאגתי אם אתה רעב או מוכה- ידעתי שתעמוד בזה- חששתי רק ללקיחת החופש שלך- כמי שזקוק למרחב לשדות לאויר הפתוח".
"אז הנה אתה כאן- משוחרר. ואתה עכשיו אומר לי- אמא- תרחמי על האנשים, לא צריך לספר הכל אז רק אסכם בכמה אני אוהבת אותך וגאה בך וזכיתי לגדל אותך. היית לי בן וחבר ומורה. תודה על 38 שנים שהיית איתי ותישאר שלי לעד. תודה ששמרת על הדס ואסף ונטע שהם אתה בשבילי. תודה ששמרת על אבא וסבא וניר ורני ונוגה. אני משחררת אותך בכאב ובאהבה גדולה, יודעת שבחרת- יכולת לברוח הביתה ובחרת… בחרת להילחם, בחרת להגן, בחרת להציל חיים במחיר חייך. משחררת אותך בגאווה על מה שהיית ובהודייה על שהיית שלי. הגוף שלך נפרד אבל אתה נשאר, נשאר בי, אמשיך לגדל אותך בתוכי, תמשיך לפעום בי, להצחיק אותי, לדבר איתי, לפקוח עיניים גדולות כשנתרגש… תמיד תהיה איתנו ותמיד תהיה חסר".
"אוהבת אותך ילד שלי. מבקשת ממך סליחה… סליחה שככה זה נגמר, סליחה שלקח לנו שנתיים להחזיר אותך. תדע תמיר- אני לא אשכח ולא אסלח וכשאתה בבית גם אמצא את הדרך לפיוס בתפילה שהמחיר ששילמנו לא יהיה לשווא, שאתה תהיה המצפן לתיקון, לאחדות כמו שהעם הזה התאחד להיאבק על השבתך והיום לתת לך כבוד אחרון- העם על כל גווניו. ואמן שהעם הזה יזכה ללוות בקרוב עוד 13 חללים בדיוק כמו שמלווים אותך היום. אתה המצפן לאהבת אמת ופשטות החיים - בדיוק כפי שאתה - כי כמו שנהגת לומר: החיים פשוטים אם לא מסבכים אותם. אוהבת אותך הכי בעולם, אמא".
עוד אמר אביו בכאב: "סליחה תמירי, שקצת לפני שעזבת את כיתת הכוננות, ולא הייתי איתך כשצריך. סליחה. היית ידען ומשקיען בעבודה, ויורד עד הסוף לפרטים, הקטנים. איך אמרת לי פעם אחרי יומיים, באבא, אתה לא יודע איך מכוונים מתחת? חסרים לי המפגשים הקטנים שלנו בשדה על הדרך. משהו קטן כזה באמצע היום. אתה חסר לא רק לי, להרבה אנשים אתה חסר כל כך, אבל אתה גם נוכח אצל כולם. השארתי לך משהו קטן ומיוחד לשתות שתיקח איתך להמשך. אתה חסר לי כל יום וכל רגע. רק שתדע שנטע ואסף מדהימים, מיוחדים, והם אתה, והדס שומרת ומגדלת אותם למופת. אוהב אותך".
עוד אמרה רוני בכאב: "הייתה האח הכי שיכולתי טוב שיכולתי לבקש לעצמי. למידת אותי הרבה תמיד שמרת עליי וגוננת עלי. פחדת שאני אתאכזב מהעולם תמיד הראת לי את הדרך הנכונה הייתה המורה דרך הכי טוב שיכולתי לבקש. אולי לפעמים לא יסתדרנו אבל היום אני יודעת להגיד שיש בנינו הרבה דברים דומים ביכולת שלנו להתחבר להרבה אנשים גם עם הם שונים מאיתנו. ביכולת שלנו להצחיק ולהקליל את הסיטואציה, והיכולת להלחם על מה שחשוב לנו".
"סליחה עם לפעמים היייתי מעצבנת או חסרת טאקט אם הייתי יודעת שזה מה שיקרה הייתי מחזירה את הגלגל לאחור ומשנה הרבה דברים. אתה גיבור הייתה גיבור גיבור אמיתי יצאת להגן עלינו על המשפחה על הבית בלי להסתכל לאחרון ולהתחרט נשארת שם עד השנייה האחרונה שלך ונתת הכל. אני מבטיחה לך תמיר אני יספר את הסיפור שלך בכל העולם שכולם ידעו איזה גיבור ולוחם אתה. סליחה שלא באו לעזור לך, סליחה שהיית שם כל כך הרבה שעות לבד רק עם כמה חברים. סליחה שראית מה קורה בקיבוץ", הוסיפה.
לסיום, אמרה: "אני אוהבת אותך תשמור עלינו מלמעלה ותן לנו את הכוח להיות חזקים יותר וטובים יותר. מקווה שסבתא חיים ושילי קיבלו אותך יפה שם למעלה. תהנה עם החברים, רק בבקשה ממך תמיר עכשיו שאתה שם למעלה תדאג ל13 החטופים האחרים שיחזרו אלינו כבר כמה שיותר מהר".
עוד אמר הרצוג: "ואל הצער והיגון הבלתי-נתפסים הללו, נלווית גם תחושה של זקיפות קומה. של הערצה וגאווה בחבר כיתת הכוננות בקיבוץ, אשר הסתער ולחם בגבורה ובמסירות-נפש, לנוכח פני האויב שהגיע בהמוניו באותו יום ארור - לטבוח, לענות ולחטוף את חברי קיבוץ ניר עוז. תמיר יצא כדי להגן על הבית, פשוטו כמשמעו. הוא וחבריו היו שם לבד. מילותיו האחרונות של תמיר לך, הדס רעייתו, באותו בוקר נורא, מעידות היטב גם על אהבתו שאין לה שיעור, וגם על האופן הרגיש, המפוכח והשקול שבו הביט במציאות הנוראה – אותה מציאות שנכפתה באחת על קיבוץ ניר עוז. "את לא פותחת לאף אחד, גם אם זה אני שמבקש ממך לפתוח" – כך ביקש, בעודו מגן עלייך, עליכם, על המשפחה, על הקיבוץ. הוא קלט את המצב לגמרי".
עוד אמר: "לא היו לו ספקות באשר לייעודו בשבת השחורה ההיא, לא היו לו ספקות בנוגע למה נכון, מה חשוב, מה מקודש. לא בכדי אומץ הלב הזה, הגבורה הזאת, הערכים האלה, של תמיד ושל כל משפחתכם היכו גלים בעולם כולו. הם סופרו ותוארו באין-ספור כלי תקשורת, וכמובן זכו לחשיפה עצומה ותהודה חובקת עולם – בן היתר כשקיבלו מקום של כבוד בספרו של איש הספר והתקשורת הבריטי הנערץ דאגלס מארי: "על דמוקרטיות וכיתות מוות" – ישראל ועתיד הציוויליזציה: סיפורו של תמיר, וסיפורכם שלכם, יקיריי, היו לשם דבר – לדוגמה האולטימטיבית של אור שקם מול החושך האפל והנורא ביותר – ונאבק בו, ובפרספקטיבה של עם הנצח, פרספקטיבה של קיבוץ ניר עוז המופלא שעוד יבנה ויבנה ויצמח ויפרח וישגשג".
בנוסף, אמר למשפחת אדר: "משפחת אדר האהובה, יקירותיי ויקיריי, בשנתיים הקשות שעברו עליכם ועל מדינת ישראל כולה – מיכל ואני פגשנו את תעצומות הנפש שלכם – שוב ושוב ושוב: אצל סבתא יפה שנחטפה, ושבה, והפכה לסמל, גיבורה אמיתית שסיפורה המרתק והמרגש נצרב באסון שחווינו; אצל הדס המדהימה המגנה על ילידה, אצל האחים והמשפחה המורחבת, אבא משה וכמובן אצל אמא יעל שניהלה מאבק גבורה ישראלי ובינלאומי, באצילות, בנחישות וברוח סוחפת. אתם משפחה מדהימה. כולנו למדנו מכם כל כך הרבה – על אהבה, על צדקת הדרך, על החובות המקודשות שמוטלות עלינו. והנה, כעת, הגיעה התרת הספקות, ותמיר שב הביתה, למנוחת עולמים ברגבי אדמתו".
עוד הוסיף הנשיא מתחושותיו האישיות ואמר: "מיכל ואני לא זכינו להכיר אותך, תמיר, באופן אישי, אבל בשנתיים האחרונות הכרנו את סיפורך, ושמענו על דרכך הנפלאה והקצרה, קצרה כל-כך, ועל החותם שהותרת בקרב כל מי שהכירך. למדנו להכיר את שורשיך – ממשפחות ביטון ואדר – פסיפס ישראלי וציוני מרהיב ועוד שורשים רבים וחזקים; למדנו להכיר את אהבת האדמה, אהבת הארץ, את הישראליות המפעמת, את אהבת האדם. מאז יום האסון הנורא - שבעה באוקטובר – במפגשים הרבים עם משפחתך ועם קהילת ניר עוז - שמענו על גבורתם של לוחמי כיתת הכוננות, ואתה ביניהם, ובכל פעם התרגשנו והתגאינו מחדש".
"אני ניצב כאן – כנשיא מדינת ישראל – ובפי בקשת סליחה ומחילה. סליחה על שנותרת, יחד עם חבריך לכיתת הכוננות, לבדכם אל מול מפלצות-האדם. סליחה שרק כעבור יותר משנתיים, אנחנו משיבים אותך הביתה, לקיבוץ. וזו גם בקשת סליחה מכולכם – נשות ואנשי קיבוץ ניר עוז המופלא - שראינו אתכם מהיום הראשון ביגונכם ועוצמתכם. סליחה על שלא הגנו עליכם ועל אהוביכם באותו יום מר ונמהר. אני מבקש להעביר אליכם, חברות וחברי הקיבוץ ומשפחת אדר לדורותיה את תפילתי שתדעו גם נחמה ומזור", הוסיף.
לסיום, אמר הרצוג: "יחד אתכם, כולנו דורשים מכאן לעשות כל שנדרש כדי להשיב לקבר ישראל את כל חטופינו החללים – עד האחרון שבהם! אתמול נועדתי עם סגן נשיא ארה"ב ג'יי. די. ואנס ובכך עסקה שיחתנו והוא שב וחזר על המחויבות הקדושה הזו. והוא גם שב והדגיש את מחויבותו ונחישותו של הנשיא טראמפ וציוותו להביא לשינוי דרמטי באזורנו ובגבולנו, כדי שניר עוז וכל תושבי העוטף יזכו לשקט וביטחון ולשינוי המציאות גם מול תושבי עזה. אנחנו מחבקים את המשפחות האהובות, החרדות, המיוסרות כל כך בדאגתן שאין לה קץ; ואנחנו מזכירים: זוהי המחויבות הבסיסית והמקודשת שלנו כמדינה וכחברה. יהי זכרך תמיר היקר והאהוב, נצור בליבנו לעד".
"טיולים בוודיות, מסיבות בלילות נסיעות הזויות בשעות לא שעות. שני חברים שרוצים לטרוף את החיים רגע לפני שלצבא חוזרים. וכשבנינו יחד פרגולה מחוץ לשקוביות הגנן כעס ורצה לתת לנו מכות, הוא הרים מכוש ורץ לכיוונינו ובזכותך סיים על הרצפה – ואנחנו די נהנינו. ואחרי הצבא לקיבוץ חוזרים, עבודה טיולים גיפים אופנועים, אני כבר בזוגיות עם קורין, ואתה עדין מחפש. ועל הדס החברה של ירדן אתה מתפקס, בין ניר עוז לבאר שבע נדדתם ולבסוף בצוק איתן התחתנתם".
"הילדים נולדו הפכנו להורים, אבל על פוקר בשישי אנו לא מוותרים. כמו בלילה ההוא שלפני המתקפה שזכיתי לצחוק איתך וממך, כי כך ארצה לזכור אותך אחי, כתמיד מצחיק עם חיוך תמידי, אוהב אדם, מבין בחיות, חבר של כולם – בני כל הדורות. ועד סוף ימי אבקש סליחה על שלך לא יכולתי להגיש עזרה ונותרתם לבדכם בקרב אל מול נחיל נתעב. יותר משנתיים חלפו הכאבים רק התגברו ואתה כלכך חסר אני מביט על ילדיך גדלים רואה בהם אותך שובבים ושמחים. המשפחה והחברים כאן לדאוג, שיהיו להם חיים טובים. והאחים שאליך היו כה קשורים, יוכלו עכשיו לאסוף את השברים, וללוות אותך למנוחת עולמים".
"אני נזכר בך ומתמלא געגוע על תקופה שהיתה ולא תשובה. פוקר כבר לא משחקים, בערבים כמעט ולא נפגשים. את חסרונכם נושמים ישנים ואוכלים. אני נושא בליבי את התקווה. שנצליח לקום וללכת בדרך שלך. דרך של צחוק, חברות ויושר דרך של נתינה אהבה ואושר. תימור, אח שלי גיבור, האדמה שעליה גדלנו תאסוף אותך היום לחיקה. אחרי מסע ארוך ומייגע של מעל שנתיים אתה שוב איתנו. אמנם לא כפי שהלב רצה ופילל – אך כפי שהמוח הבין. וכמי שמכיר אותך היטב, היה לי ברור שתתן לחטופים החיים לחזור ורק אז תגיע".
לסיום, אמר: אתה תצטרף לחברינו הרבים מדי שתפגוש עוד מעט בבית העלמין. הם מחכים לך עם כוסית והרבה סיפורים על השנתיים האחרונות. יחד תשבו להשלים קצת פערים ולסגור מעגלים אבל בבקשה לא להסתלבט עלינו שאנו בוכים. ואנחנו פה נשאר קרובים את ניר עוז נמשיך גם לדורות הבאים ושמך יהדהד פה גם בעוד מאה שנים. תמיר אדר בן משה ויעל, מגן ניר עוז – גיבור ישראל תודה חבר על מי שהיית, זיכרונך ילווה אותי לנצח".
התרעות פיקוד העורף