פנים צעירות להכמיר שרק רצו לרקוד, קפאו על תל אבנים קטן ועוד אחד ועוד אחד עם פרח ודגל ישראל. ברדיו דיברו עם משפחות החטופים בגרונות חנוקים מתקווה, פרשו לוחות זמנים הביתה, אבל הבית, ערפילי ומנומנם, נדמה שעוד לא התאושש כדי לשנות מצב צבירה.
יחלוף כמעט שבוע מהפך כליות ובטן עד שהחטופים ישובו לגבולם ואמהות סדוקות מגעגוע יקבלו חיבוק של אושר כדי שאפילו כאן, בגיא ההריגה, ינשמו אחרת. אולי זו רק אני, אבל היה נדמה שהחיטה צומחת שוב וקצת יותר זקופה, ומיצגי הזיכרון והמכוניות החרוכות נצבעו באור אחר. בדרך אל שדה ניצן בגבול מצרים רוח קלה נשבה, נושאת בשורה.
פרחי, איש של חלומות וחיבורים, כבר היה על הסיבוב הראשון במטעי האינסוף שלו שצמחו והבשילו. חסה ואבוקדו, מנגו ופלפל צבעו את כל מלוא האופק, אבל דווקא הוא, שהקדיש את חייו לשיקום הדרום ולמשפחות החטופים, לא מתרגש יותר מדי בבוקר שכזה. "אני כל כך מאושר שאני כל כך בוכה על שובם של החטופים", הוא אומר בהתרגשות. "בלעדיהם לא היינו יכולים להיות המדינה המיוחדת שאנחנו. אלו בשורות נפלאות, אבל אחרי שבועיים של אופוריה ננחת למציאות הקשה שלא בורחת לשום מקום. נצטרך לשקם מדינה ולתמוך במשפחות שאיבדו את כל עולמן.אני פוגש אותן יום־יום ויודע שרק עכשיו הן יתחילו באמת להתאבל. שבועיים של שמחה, ומיד אחר כך נצטרך להתחיל את הריפוי והתיקון"
פרחי, 73, יודע משהו על תיקון. ביום שאחרי 7 באוקטובר כינס את חבריו לסיירת מטכ"ל והחל להסתער על העוטף. הרחובות עוד דיממו, הגופות עוד נערמו, והוא כבר ישב על תוכניות לשיקום החקלאות, התרבות, החינוך והבריאות בחבל הבשור ולסיוע לקהילות האבודות שלא ידעו נפשן, למשפחות החטופים ולמשפחות השכולות.
אחרוני המפונים עוד לא הגיעו למקום מבטחים, ופרחי כבר תפר להם תוכנית שיבה מפוארת. "נבנה כאן אזור נפלא, שרבים יבקשו לבוא אליו, להצטרף ולגור איתנו", חזר ואמר בכל הזדמנות ומול כל מיקרופון. חלפו שנתיים, החטופים חזרו לאט ובשלבים, חללים מתוכם טרם זכו למקום קבורה, אבל המנטרה קמה והייתה: רוב תושבי הדרום חזרו אל העוטף, במקומות מסוימים נולדה גם רשימת המתנה.
פרחי יודע להדליק חיוכים גם כשהאבל עמוק וגם כשהבוקר גדול ומרגש מלהכיל. "אתה בתחתונים או שאפשר לקפוץ?", הוא צועק אל השפופרת כשאנחנו כבר בגינת ביתו הזמני של מוזס. ומוזס פותח את הדלת ומחייך. גם מוזס, בדיוק כמו פרחי, יודע עד כמה מורכבת מלאכת השיקום של החטופים ששבו, ועל כן לא יוצא מגדרו הבוקר.
"אני מרגיש שמחה ואושר שהחטופים סוף־סוף חוזרים הביתה", הוא אומר בפשטות, "אבל להגיד את האמת, זה לקח יותר מדי זמן. אני מאוד מקווה שהחטופים יידעו לדבר על הצרות שעברו עליהם במהלך שנתיים של שבי כדי לשחרר ולרפא, ושיידעו לתת להם כלים נכונים שיעזרו להם להשתקם".
פרחי: "ואני אמרתי לו, הלוואי שהאופטימיות שלי תנצח את הפסימיזם שלך. אמרתי לו, אנחנו כואבים את העבר אבל לא יכולים לחיות אותו. אנחנו מסתכלים קדימה".
השנתיים האחרונות היו העסוקות ביותר בחייו של אבי פרחי, לא דבר של מה בכך בהתחשב בעובדה שהתעשיין, החקלאי והיזם הקים משק לגידול פרחים ועגבניות באשכול וחבר לשותפות של ירקות מצוננים עם חברת שטראוס, שהפכה לימים לאקזיט עתיר ממון. הוא בן קיבוץ הזורע, יוצא סיירת מטכ"ל, שעסק בחקלאות וביישוב הנגב, אבל מאז המלחמה עזב הכל והתמסר לשיקום העוטף.
הוא הקים את צוות "נמרי העוטף", יוצאי מטכ"ל כמוהו, שהתגייסו לחבר אל העוטף מוסדות אקדמיה, חינוך ורפואה כדי להשיב את המפונים ולהציע להם איכות חיים משודרגת. פרחי מייצג תנועה מרגשת של אנשים טובים, ציונים, אוהבי אדם ואדמה, שבשקט ובצניעות מסייעים לקהילות הפצועות בדרום ומשקיעים מהונם, זמנם וחיוניותם לשיקום יישובי העוטף.
הצעד הראשון, הקריטי, היה שיקום החקלאות. פרחי ושלושת בניו, גם הם כולם יוצאי סיירת מטכ"ל, הקימו את השטח החקלאי הגדול בארץ לחסות והבינו מיד את הצורך הדחוף בידיים עובדות במטעים העזובים. למחרת 7 באוקטובר גייסו מאות מתנדבים שהגיעו מכל חלקי הארץ, אזרחים ופוליטיקאים, נהגים וטייסים, שרים ורמטכ"לים לשעבר לסייע בקטיף ובזריעה בכל מטעי העוטף.
"אחרי 7 באוקטובר הרבה חקלאים נטשו את האדמה", נזכר פרחי בצער. "אבל אנחנו החלטנו שלא עוזבים את השדות והמטעים, ולמרות שפינו אותנו לשדה בוקר נסענו בכל בוקר לאשכול כדי לשקם אותם. הבן הגדול לקח על עצמו את החסה, המנגו ועגבניות השרי; הבן השני לקח את הפלפלים והאבוקדו; והשלישי, שבכלל ניהל אקדמיה לכדורגל, הסתער על הליצ'י. בכל בוקר עלינו על המכוניות, 50 דקות משדה בוקר ועד שדה ניצן, ביחד עם רכבת אנושית מרגשת של חברים ומתנדבים שגייסנו והגיעו לסייע לחקלאות".
שדה ניצן מגרד את קצהו הדרומי של העוטף מצד הנגב. זהו מושב פסטורלי, שלו ופורח שהקימה קבוצת יהודים שעלתה ב־73' מאוסטרליה, ניו זילנד, דרום אפריקה, קנדה ואנגליה. העולים הביאו עימם חלומות על גידול עגבניות בחממות זכוכית. מאז שיטת הגידול השתנתה, וקירות הזכוכית הפכו ליריעות ויניל גמישות, אבל העגבניות נותרו, מנקדות את השטחים הירוקים באדום לוהט לצד כתום המנגו, שחור החציל וכתר עלי האננס.
פרחי ממשיך: "בתחילה בכלל לא הבנו מה קרה, כי לא הכרנו את האזור ואת הבורות ואת האנשים שם. זה היה לעת ערב, התחיל להחשיך. הרמנו קול זוועות, ומיד יצאו שכנים שלא הכירו אותנו. ביקשתי חבל, ניסינו להיכנס בעצמנו, אבל הפתח היה קטן לרוחב כתפיים של מבוגר. ואז אשתי אמרה, אני רוצה לרדת אל הילד. היא רזה, אז קשרנו אותה לחבל והורדנו אותה לעומק האדמה. אמרתי לכולם אני לא רוצה לשמוע אף אחד, תנו לי לשמוע אותם מלמטה. המזל הגדול היה שלא היו הרבה מים בבור, ונורית הצליחה לתפוס את הילד ברגליים. היא צעקה, הגעתי אליו, ואז הרמנו את שניהם וגילינו שהילד רק נשרט באף. אני זוכר שאשתי הסתכלה עליי, אני הסתכלתי עליה, ובתוך כל הבהלה הגדולה אמרנו, אין ברירה, נגור פה ויהיו לנו חיים נפלאים".
החיים באמת היו נפלאים בשדה ניצן. פרחי ואשתו הביאו לשם את דור ההמשך, שלוש כלות, אחת מקיבוץ גונן, השנייה מיקנעם והשלישית מכפר סבא. "כולן בעלות מקצועות חופשיים שממשיכות לעבוד לצד הבנים שעוסקים בחקלאות".
למחרת בבוקר העולם בער ודיכטר התקשר. "אמרתי לו, איתך אני לא מדבר יותר". ובמקום לדבר, פרחי שלח לו מכתב כואב שהתפרסם בכלי התקשורת והפך ויראלי.
"נכשלתי במלחמתי האישית מולך להצלת המדינה", כתב לדיכטר. "עשיתי הכל הכל כחבר אמת, התרעתי, ביקשתי, התחננתי, בכיתי. שלחתי לך את מיטב מנהיגי המדינה שיתריעו ויזהירו אותך מהאסון הנורא העומד לקרות למדינה ובתוכם ראש ממשלה לשעבר, שאיתו עבדת בהרמוניה מופלאה למען המדינה, אלופים מצה"ל, מכתב אזהרה מהרמטכ"ל ומשבעה מפקדי סיירת מטכ"ל, כולם כאחד התריעו וביקשו שתעצור את ממשלת הטירוף על מנת לחזור לשפיות. אתה בזחיחות והתנשאות פסלת את כולם כאילו החוכמה ניתנה רק לך. התחננתי בפניך שתגנה את חבריך לקואליציה שניבלו את פיהם כנגד מיטב בני הארץ הזאת, שתצא כנגד פורעי החוק הישראלים בגדה, כנגד משמיצי נשיא ארצות הברית, וענית לי בקור רוח שאתה לא שר החינוך של הכנסת".
עוד כתב לדיכטר: "אמרתי לך שהיית פעם סרגל הערכים והיושרה של המדינה וזו הזדמנות חייך להנהיג ולהציל אותה ולא להתנהג כאחרון הפוליטיקאים העלובים. הבטחת לי מספר פעמים שאכן אתה שוקל ושתמצא את הזמן הנכון, ושוב החרשת והתמלאת רפש. התבשמת בליקוקים המגעילים ושכחת שתפקידך להנהיג ולא לרצות מצביעי ליכוד. מה קרה לך? הרצון לקבל תפקיד בעל שררה ניפץ לרסיסים את כל הערכים המשותפים שגדלנו ונלחמנו עליהם במשך 52 שנה. המטתם עלינו אסון נורא. לא תצליחו להאשים איש. אתם העומדים בראש הפירמידה, גם מעל הצבא. ועל כן בזה הרגע אני מודיע לך, כשבכי קורע לב פורץ ממני, אני מתפטר ממך. מקווה שגם אתה תמצא את האומץ לעמוד מול האומה ולבקש סליחה מכל משפחות הנופלים, ולומר ביושר, אני אשם, ממשלתי אשמה, ואני לוקח אחריות ומתפטר מתפקידי".
פרחי לא פרסם את המכתב ברבים, אחרים עשו זאת במקומו. "אחרי שהמכתב התפרסם, דיכטר כתב לי, פרחי יקר, לא אעסוק בכך בעת הזאת. יגיעו ימות חשבון הנפש ובכלל. כל כולי כעת בעשייה למען המדינה והעם והחקלאות והביטחון".
פרחי, כמו פרחי, לא ישב בשקט. שבועות לאחר הטבח כינס את חבריו לסיירת לסיוע לעוטף. הצוות שהקים, "נמרי העוטף", התכנס מדי שבוע ליזום פרויקטים בחקלאות, קהילה, בריאות ואפילו חינוך. "ראיתי את ההרס שהחמאס השאיר אחריו ואת חוסר האונים של הקהילה בדרום", הוא מספר. "והחלטתי שזו ההזדמנות שלנו להתארגן, לעזור ולעשות מעשה. כל אחד מחברי הקבוצה לקח על עצמו אחריות על שיקום יישוב אחד במועצת אשכול. לכל ראש קבוצה חיברנו מתנדבים מכל הארץ, ממצפה רמון ועד אליעד מרמת הגולן, וחילקנו בינינו תפקידים. קודם כל עברנו אצל ראש המועצה ושאלנו מה אתם צריכים. ראשי האגפים הציפו במה הם צריכים עזרה, ואנחנו גייסנו את הגיל, הניסיון והיכולות כדי לסייע. היו לנו אנשי הייטק וחקלאות, רופאים ומנהלים. ההבנה הייתה שכדי להחזיר את הביטחון לקהילות העוטף צריך להתחיל בדבר הכי בסיסי, חינוך, רפואה ואיכות חיים".
מהר מאוד הפך המהלך למבצע רחב היקף שמנהל מאות מתנדבים. וכשהתושבים החלו לחזור לאזור, במיוחד בני הנוער, הם מצאו מערכת חינוך, בריאות ורווחה מתקדמות הרבה יותר משהיו לפני הטבח. "באנו למחלקת החדשנות באוניברסיטת בן־גוריון וביקשנו שיבנו לנו תוכנית חמש־שנתית כדי ללמד נערים בבתי ספר איך להשיג חדשנות. היום נציגים שלנו עובדים מולם, והנוער יודע שמי שמגיע אל בית הספר האזורי נופי הבשור לומד במוסד החינוכי הטוב והחדשני ביותר". לאחרונה הציבו הנמרים של פרחי סימולטור טיסה מהמתקדמים בארץ, ו־30 טייסים נרתמו להדרכת תושבי האזור, צעירים ומבוגרים. "חודשים של עשייה מניבים תוצאות בשטח", אומר פרחי בסיפוק, "המטרה שלנו היא להפוך את בני הנוער של העוטף למובילים של מדינת ישראל, ושנבנה כאן אזור נפלא שיגרום לתושבי העוטף ולאזרחים נוספים לחזור ולגור בדרום".
גם גדי מוזס סבור כך. "איך ייתכן שהתושבים חוזרים, את שואלת", הוא אומר בחיוך שלא מגיע לעיניים, "פשוט מניעים את האוטו וחוזרים. אנשים לא פוחדים. נלחמתי ביום כיפור ובששת הימים ובמלחמות לבנון הראשונה והשנייה, ועדיין גרתי בעוטף. אם אין אנשים שלא פוחדים אין התיישבות. עד 7 באוקטובר שגשגו פה יישובים בכל המובנים ובמיוחד מבחינה תרבותית וערכית. בארי וחולית וסופה ומגן וניר עוז וכפר עזה קיימו אורח חיים נהדר למרות הקרבה אל הגדר. שנתיים חלפו, בניר עוז לבדו כבר היו יכולים לקום מאה בתים, אבל עד היום בנו בו בקושי חמישה. יש שיירה ארוכה של אנשים בעלי מקצוע, רופאים, מורים ופסיכולוגים שרוצים לבוא לניר עוז ואין איפה לשכן אותם. אם אחרי המלחמה ישכילו לבנות בתים במקום ויכוחים, יהיה לנו מקום לקלוט את כל ההמונים שרוצים לחזור".
התרעות פיקוד העורף