בכיכר החטופים בתל אביב נערכת הערב (שבת) העצרת השבועית למען החזרת כל החטופים, בהשתתפות משפחות, שורדי שבי ואזרחים רבים. הנוכחים קראו לציבור להגיע ולתמוך במאבקם, תחת הסיסמה: "עם ישראל לא ישאיר אף אחד מאחור ולא ישלים עם מציאות אחרת".
אנגרסט הוסיפה כי תחושת השחרור מלווה בהכרת תודה עמוקה, אך גם בכאב: "אני נושמת לרווחה כאמא יחד עם אימהות הלוחמים שיודעות עכשיו שכאשר הן שולחות את ילדיהן להילחם למען המדינה - המדינה תילחם עליהם בחזרה, גם בשעת צרה, וגם נגד מקבלי החלטות משיחיים שהיו מוכנים לוותר ולהקריב את לוחמיה הפצועים", ציינה.
בהמשך דבריה שיבחה אנגרסט את הרמטכ"ל וצמרת מערכת הביטחון: לטענתה, “הרמטכ"ל קיבל החלטות אמיצות ונחושות, המבוססות על הערכים עליהם מתחנכים חיילי צה"ל, מפקדים וכוחות הביטחון. במשך שנתיים הם חירפו נפשם להחזרת יקירינו. מתן בבית בזכותם, הם הגיבורים שלנו”.
אנגרסט סיפרה כי מתן, שחזר לאחר שבי ממושך, נושא צלקות פיזיות ונפשיות קשות: “מתן נאלץ להתמודד עם חקירות אימה במרתפי המנהרות, כשהוא פצוע קשה, מדמם בין חיים למוות חודשים ארוכים. על גופו צלקות גבורה, שלי כאמא קשה להסתכל עליהן ולדמיין מה עבר עליו. הוא עוד לא מספר הכול, שומר עליי. הוא אומר לי: ‘עזבי, אמא, העיקר שאני כאן’ - אבל עיניו נשטפות דמעות כשהוא נזכר שאיתי חן עדיין שם”.
בהמשך דבריה קראה אנגרסט לחקירת מחדלי 7 באוקטובר והמשך המלחמה: "עם כל השמחה, קשה לחיות עם המחשבה שהסכם בזמן היה יכול להציל עשרות חטופים. אנחנו מצטרפים לדרישה להקים ועדת חקירה ממלכתית - להבין למה נרצחו, נפצעו ונחטפו כל כך הרבה אזרחים, ולבדוק את אופן ניהול המו"מ ואת ההחלטות על הימשכות המלחמה הארוכה בתולדות המדינה", אמרה.
בסיום דבריה סיכמה אנגרסט בקול נרגש: "מתן חזר, והשמחה האישית שלנו גדולה - אבל הוא נושא על כתפיו משא כבד. השמחה שלנו לעולם תצמח מתוך כאב, היא לא תהיה שלמה. לנצח נהיה משפחה אחת, ונעסוק בהנצחה ובשיקום המדינה. לא נרפה - עד החטוף האחרון".
לדבריו, “שבעה גברים, מיוזעים, מותשים. הצעיר שבהם בן 35, המבוגר בן 85. חודשים ארוכים חלפו מאז שוחררו הנשים והילדים, שחלקו איתם חללים צפופים, אפלים ומצחינים - והם נותרו מאחור”.
קופר תיאר כיצד, לדבריו, נלקחו החטופים “קילומטרים מערבה, לתוך מחילה צרה, פחות ממטר רוחבה. אי אפשר לעמוד, אי אפשר לזוז. מרותקים למזרונים מעופשים, בצד אחד שלולית שופכין, בצד השני ג’ריקן מים שלא ראויים לשתייה”.
הוא הוסיף כי “הייאוש מתחיל לחלחל. אין להם מושג מדוע ננטשו, מדוע מדינתם ומנהיגיהם בחרו להותיר אותם שם. יום בא ויום הולך, הדממה משתלטת על קטעי השיחות, הגוף נחלש והנפש בוגדת - והם נלחמים, על כל דקה, על כל נשימה”.
בהמשך דבריו שחזר קופר רגעים מתוך תיאורים שהגיעו מהשטח: “פתאום המנהרה רועדת. פצצות חורצות את האדמה כמו סכין בחמאה - אחת ועוד אחת, קרובה יותר. הרעש מחריש אוזניים, האבק ממלא את הריאות. אי אפשר לראות, אי אפשר לנשום”.
לטענתו, “בתוך המהומה, ההבנה מחלחלת: מזה כנראה כבר אין חזרה. אך הם אינם יודעים שאחת מהפצצות חדרה בדיוק אל חלל המנהרה. פתאום האוויר נעלם, אחד מאבד הכרה, שני מחרחר, והשובים מתקרבים ויורים לכל עבר”.
קופר סיים את דבריו בקריאה נרגשת: “דממת מוות משתלטת על המנהרה, ורק האבק צונח על גופות חטופים חסרי חיים. הם מחכים לחיילים אמיצים שיחלצו אותם, שיחשפו את ההפקרות ואת הבגידה. שיחזירו אותם לפחות הביתה - למנוחת עולמים בנחלתם. ועצמות אחד מהם, שעודן חסרות, מבקשות מאיתנו לזכור: לא להסתפק בסיסמא. לא להרפות מההבטחה. עד החטוף האחרון”.
נירה שרעבי פתחה ואמרה: “תמיד חלמנו לטייל יחד בתאילנד. טיילנו המון לאורך השנים, אבל את הטיול הזה לא הספקנו. יוסי האהוב שלנו נחטף, נרצח בשבי, ומאז העולם שלנו התהפך”.
לדבריה, היא ובנותיה קיבלו החלטה אמיצה לצאת למסע שתכננו יחד עוד לפני החטיפה: “התלבטנו מאוד - איך, והאם, ובסוף החלטנו שאנחנו יוצאות למסע שתכננו. היית איתנו, יוסי, בכל דרך אפשרית. הרגשנו אותך ברוח, בים, באוכל המעולה שהיית נהנה ממנו כל כך. צחקנו, בכינו, היינו יחד ולבד. באמצע המסע הודיעו לנו שהוחזרת, ויכולנו להרגיש שאתה שולח לנו סימן שעשינו את הדבר הנכון”.
שרעבי תיארה את תחושת האובדן ותחושת ההחמצה שנותרה איתה: “הכאב שלנו עצום. כל עוד לא חזרת, יכולנו להחזיק שביב של תקווה, גם אם הבנו שאין. האובדן שלך היה אובדן עמום, כזה שמשאיר מקום לספקות. עכשיו אין לנו איך לחמוק אפילו לרגע מהאמת הנוראית - זה נגמר. לא יהיה לנו אותך יותר. תחושת ההחמצה מכווצת מבפנים. אני מתנחמת בכך שאתה שומר עלינו מלמעלה ומחבק אותנו. שנינו יודעים שנמשיך קדימה - כי אסור לנו לוותר על החיים”.
בהמשך הודתה למטה המאבק ולצוותי הסיוע שליוו את המשפחה: “אני רוצה להודות למטה החטופים ולכל מי שליווה אותנו בתקופה החשוכה ביותר בחיינו. חשוב לי לשלוח חיבוק חם לכל משפחות הנרצחים והנופלים, שמתגעגעות ליקר מכל יום יום”.
לדבריה, המאבק להחזרת כל החטופים עדיין נמשך: “אנחנו ממשיכות במאבק בשביל כל מי שעדיין לא חזר. לא נוותר עד שכולם יחזרו לקבורה ראויה והולמת. הקצוות הפתוחים האלה מכלים אותנו מבפנים - את המשפחות ואת עם ישראל כולו”.
נירה ציינה כי יוסי יובא לקבורה ביום שני הקרוב, ואמרה בקול חנוק מדמעות: “אני אמשיך לנצח להתגעגע לקפה שלנו יחד, ואדמיין את כפות ידיו החמות עוטפות אותי. המעגל שלנו עומד להיסגר - וכך חייב להיות עבור כולם”.
לאחריה עלתה לדבר אופיר שרעבי, בתו של יוסי, שאמרה: “בעוד יומיים ניפרד מאבא שלי - האדם הכי חשוב שהיה לנו בחיים. בתוך השנתיים האלה עברנו כל כך הרבה. המעבר מתקווה לחיבוק, להמתנה לקבר - הוא בלתי נתפס. אבא היה בחיים וחזר מת”.
לדבריה, מאז תחילת המלחמה הפכו משפחות החטופים לקהילה אחת מגובשת: “בזמן הזה הפכנו, כל משפחות החטופים, למשפחה אחת גדולה. כולנו נאבקים ביחד ומרימים אחד את השני ברגעים הקשים. הם האנשים היחידים שיכולים להבין מה עובר עליי”.
אופיר הדגישה כי אביה לימד אותה ש“בשביל משפחה עושים הכל”, והוסיפה: “אני אעשה הכל בשביל המשפחה של משפחות החטופים. כדי שעלמה אור תוכל להיפרד מאבא שלה דרור, כדי שהדר דניאל תוכל להיפרד מאחיה עוז, כדי שהילדים והנכדים של מני גודארד יוכלו להיפרד ממנו, והמשפחה של סהר ברוך תוכל להיפרד ממנו. כדי שכל משפחות החטופים שעדיין לא הוחזרו יוכלו לקבל את המינימום של המינימום - קבר”.
בסיום דבריה פנתה לציבור בקריאה נרגשת: “לא בחרנו לחיות בסבל הזה, והסבל הזה יכול להיגמר - הוא חייב להיגמר. כדי שנוכל להמשיך בחיים שלנו כחברה. בבקשה, אל תפסיקו להילחם עד שכולם, כולל כולם - בבית”.
נמרודי תיאר את העוגמה הכבדה שהשביתת הידיעה הטילה על המשפחה: "חוסר הידיעה על גורלו הוציא אותנו מדעתנו, לא נתן מנוח. ואין מזור עם השבתו ארצה - לא כך ציפינו, לא לכך קיווינו". את תחושת השבר שהביא המהלך הוא סיכם במילים: "הסיפור שלנו תם. באופן מרסק לב. תם אך לא הושלם".
לדבריו, המשפחה ממשיכה במאבק למען הנעדרים שנותרו: "יש עדיין 13 חטופים בעזה - 13 אחים. במהלך השבעה אמרתי לאחיי מתוך משפחות החטופים שעדיין בעזה שאנחנו איתם במאבק; לא ננוח ונרד עד שכל השבעה יחושו שיש מי שעומד לצידם".
נמרודי הוסיף והדגיש את הווי המשפחתי והארצי של קורבן המלחמה: "מתוך החטופים, חמישה הם חיילים וקציני צה״ל - הילדים המופלאים והגיבורים של אחיי ואחיותיי. הם נותנים לנו את הזכות לחיות פה, לעמוד כאן עכשיו".
באשר להסכם שנחתם והשבת חלק מהחטופים, הבהיר נמרודי כי אין מקום להרפות: "אל לנו לנוח על זרי הדפנה - ההסכם לא הושלם, המלחמה לא תמה. עלינו להילחם על החזרתם של כל החטופים. לא לוותר, לא להפסיק לכתוב, לא להסיר תמונות, לא להסיר שיח".
לדבריו, יש להתייחס בחומרה להפרות חוזרות של חמאס: "על מדינת ישראל מוטלת החובה להשיב את כל 13 החטופים שנותרו מאחור. אין שווים ושווים פחות. יש לנקוט בכל סנקציה אפשרית נגד ארגון הטרור שמפר את ההסכם פעם אחר פעם ולדרוש למלא את הסעיף הראשון - השבת כל החטופים כולם".
נמרודי סיפר כי התריע פעמים רבות בפני בכירי המדינה על הסכנות שבניהול המו״מ: "שונא לומר ששידרתי. בכל פגישה בה נכחתי עם שרים, אנשי צבא ושב״כ - אמרתי, דרשתי: תחתמו על ההסכם ואח״כ נטפל בחמאס. אמרתי שאני משוכנע שהם יפרו את ההסכם מיד. אמרתי - וצדקתי".
בסיום נאומו קרא נמרודי להמשיך במאבק עד לתוצאה המלאה: "בלוחמנות ומליטנטיות, על גב החטופים איבדנו חטופים רבים ומאות חיילי צה״ל. חובתנו המוסרית - לא לשקוט עד שכולם חוזרים".
כץ פתחה את דבריה באזכור חברו של אביה, טל חיימי, שהובא לקבורה השבוע: "השבוע קברנו את טל חיימי, שהושב אלינו. אבא וטל יצאו יחד בבוקר השבעה באוקטובר - צמד בכיתת הכוננות של הקיבוץ. קצת אחרי תשע בבוקר הם מצאו את עצמם לבד - בלי צבא, בלי מדינה, בלי גיבוי", אמרה.
לדבריה, הלוחמים האזרחים היו הקו האחרון של ההגנה על היישוב: "רק הם, קומץ אזרחים חמושים באומץ ובאהבה לבית. הם הבינו שהמדינה לא תבוא, שההגנה על הילדים ועל הקשישים תלויה רק בהם. בקשר הם זעקו: ‘עשרות מחבלים חמושים בשער הקיבוץ’. כל מי שהגיע - נהרג גם הוא. הם נלחמו עד הרגע האחרון."
כץ תיארה כיצד אביה וטל נחטפו יחד לעזה לאחר שהצילו את הקיבוץ: "הם נלקחו כפרס על ידי מי שניצחו אותנו באותו בוקר. השבוע טל הוחזר, ואבא - אבא עדיין שם", אמרה.
בהמשך דבריה שיתפה בתחושת הסבל המתמשך מאז: "השנתיים האחרונות היו מסויטות. שנתיים של לילות בלי שינה, של ימים שבהם הלב לא יודע איך להמשיך לפעום. אבל הימים האחרונים הם כבר עינוי - עינוי של נפש שאין לה מנוחה, של גוף שכבר נשחק", סיפרה.
לדבריה, הכאב הפך לחלק מהיום־יום: "יש ימים שאני קמה בבוקר והגוף פשוט מסרב לזוז. כל שריר, כל עצם כואבים. אני קמה ונלחמת - בשביל שיהיה לי קבר ללכת אליו, מקום להניח עליו פרח, מקום לדבר אליו".
כץ הודתה לקהל התומכים ואמרה כי התקווה היא שמחזיקה אותה: "היום יש לי רק חלל גדול מדי בלב, אבל משהו בתוכי מסרב לוותר. מה שמרים אותי זו האמונה שיום אחד זה ייגמר".
בהמשך פנתה לקהל בבקשה אישית: "תעצמו עיניים. תדמיינו שבת אחת בלי למהר לעצרת, בלי חולצות חטופים, בלי שלטים. שבת אחת שבה כל החטופים כבר בבית. שבת של נשימה, של ריפוי, של שקט. אתם מצליחים לדמיין את זה? אני מצליחה - בזכותכם. בזכות כל מי שמסרב לוותר".
לדבריה, זהו מאבק לאומי, לא רק אישי: "זה לא מאבק של משפחה אחת. זה מאבק של עם שלם, שנלחם יחד - אזרחים, חיילים, מילואימניקים, יחד עם ידידינו מעבר לים - כדי להחזיר את כולם הביתה", אמרה.
כץ התייחסה גם להסכם המתגבש להשבת החטופים ואמרה: "ההסכם שעל השולחן הוא לא מושלם, אבל הוא הסיכוי הכי טוב שלנו. הוא נולד בזכות שילוב נדיר של נחישות משפחות, אומץ לוחמים ושיקול דעת של מנהיגי עולם. בזכות אנשי המודיעין, שב־7 באוקטובר קרסו יחד איתנו, אבל קמו מהר ועשו מאז דברים מופלאים. בזכותם אנחנו יודעים - אפשר להחזיר את כולם".
בסיום דבריה הזהירה כי החמצת ההזדמנות תוביל לעוד סבב של שכול: "אם ההסכם לא ימומש, אם נוותר על ההזדמנות הזו - נחזור למעגל דמים שאין לו סוף. עוד אובדן, עוד קברים, עוד לבבות שנשברים לנצח. אסור שזה יקרה. אם נמשיך לעמוד יחד, בלי ציניות ובלי ייאוש - השבת הזו תגיע. שבת שבה נוכל סוף סוף לנשום, לחבק את מי שחזר, ולעמוד לצד הקברים של מי שלא", אמרה.
כץ סיימה את דבריה בקריאה נרגשת: "אנחנו לעולם לא נחזור להיות שלמים, אבל נוכל להיות עם שנרפא. עם שבוחר בחיים, שבוחר באור, עם שבוחר לא לוותר על התקווה. זה החלום שלי, זו ההבטחה שלנו, וזה הכוח של עם אחד - שלא מוותר עד שהאחרון חוזר הביתה."
לדבריה של לי שי מירן לביא, "אני לא מאמינה שאני יכולה להגיד את זה, אבל עמרי הערב בבית — שומר על הבנות. הם כנראה יושבים עכשיו סביב השולחן, אוכלים ארוחת ערב, אחרי מקלחת. והוא עוד מעט ישכיב אותן לישון ויקרא להן סיפור לפני השינה. התמונה הזו כבר לא חלום — זו המציאות, וזה בזכותכם, אנשים טובים".
היא סיפרה כי ההגעה לעצרת הייתה עבורה מובנת מאליה: "כששאלו אותי אם אסכים להגיע לכאן הערב - הופתעתי. מבחינתי זה היה ברור מאליו. גם לעמרי היה ברור מאליו שאני הולכת. כמה אוויר לנשימה הכיכר הזו נתנה לו, להם, בשבי. וכמה חמצן אתם נותנים למשפחות החטופים שעדיין שם".
לדבריה, השנתיים האחרונות לימדו את בנותיה מה פירושן של ערבות הדדית ואחריות משותפת: "הלוואי והן לא היו יודעות מה פירוש המילים 'חטופים' ו'עזה'. אבל אני גאה בזה שהן יגדלו וידעו מה זה 'ערבות הדדית', 'מחויבות' ו'ערכים'. שאוכל להראות להן תמונות מכם, ולהגיד - בזכות העם הזה אבא שלהן חזר".
בהמשך עלה משה לביא, גיסו של עמרי, והוסיף: "זו הפעם הראשונה שאני עומד כאן מלמעלה, לא מאחורי הקלעים. בשנתיים האחרונות פעלתי בעיקר מעבר לים כנציג המשפחות - נשאנו את קולם של יקירינו לכל בית מחוקקים, כל ממשלה וכל נשיא, כדי שיבינו שחיי החטופים קודמים לכל. אני עומד כאן מתוך תודה לכוחות הביטחון, לכם, ולכל מי שהקריב בדרכו כדי להחזיר למשפחות רבות אור ושמחה".
לדבריו, המאבק עוד לא תם: "כהורה, כאזרח המדינה, אני גאה לעמוד לצדכם עד להשבת החטוף האחרון. לא ננוח ולא נשקוט".
התרעות פיקוד העורף