מסע הלוויה החל בשעה 11:00 וייצא מחברה קדישא בראשון לציון. בשעה 11:15 עבר במחלף ראשונים ועלה בכביש 431 מערב. בשעה 11:25 עבר במחלף יבנה, בשעה 12:00 בצומת יד מרדכי, ב-12:15 בצומת שער הנגב וב-12:20 בקיבוץ סעד. בשעה 13:00 החל הטקס בקיבוץ בארי.
בני משפחה, חברים ומוקירים רבים הגיעו לרחבת בית הכנסת הגדול ברחוב אחד העם בראשון לציון לתחילת מסע הלוויה. חלק מהמלווים הגיעו עם דגלי ישראל כהוקרה. אחת המלוות הניפה שלט עליו נכתב משני צדדיו: "כולנו רקמה אנושית אחת" ו"אם אחד מאיתנו הולך מעימנו, משהו מת בנו נשאר איתו".
עוד אמרה: "אני מוצאת את עצמי צמאה לדעת עוד עליך. חיכינו כל כך לפנסיה שלנו בקראוון בניו זילנד, להיות אחד עם השנייה ולהכיר עוד יותר. השארתי הרבה דברים לפנסיה הזו, ויש הרבה שאלות שרציתי לשאול. התכניות שרקמנו לשנינו לא יקרו. אני הולכת לישון לבד. מתעוררת לבד. מחפשת את כפות הידיים החמות שלך שיעטפו אותי. שיעטפו את כולנו מפני העולם. היית לנו מגן אנושי. לקחת על עצמך את כל מה שלא יכולתי. והיום אני לוקחת, ואתה חסר לי כל כך. נתת לי את החיים… הצלת אותי, הצלת את הלב שלי".
"כבר שנתיים שאני פוחדת ללכת לישון, כי אתה לא שם- ואם יקרה לי משהו? כל שיר מזכיר לי אותך, אני נושמת אותך מהרגע שאני פוקחת עיניים, וכל הלילה. אני נאחזת בך, כמו תמיד, ויודעת שזה הרגע שצריכה להתחיל לשחרר. אני שואלת את עצמי- איך משלימים את החלל הזה? איך אאסוף את עצמי מחדש? אני מניחה את המבט שלי על הבנות שלנו, ואני רואה בהן אותך. בכל אחת ואחת אתה נמצא בצורה אחרת, וכולן יחד משלימות אותך- שחסר לי כל כך", הוסיפה.
עוד אמרה: "כשאני מסתכלת על שלושתן יחד, אני כל כך רוצה להסתכל עליהן יחד איתך. כמו שהיינו כל חיינו. מתפעלים מהן, נהנים מהן, נהנים מהחיים אחד עם השנייה. כשהיינו בתאילנד הגשמנו את הטיול שתכננת ויצרת עבורנו. הרגשנו אותך איתנו. לא במקרה הגעת בשמחת תורה, ולא במקרה דווקא כשהיינו שם. הרגשנו שאנחנו ממלאות את הצוואה שלך, ואני מתכוונת להמשיך למלא אותה".
לסיום, אמרה: "אני מבטיחה לך שאהיה פה תמיד עבור אמא שלך. נחבק אותה גם בשבילך. אני יודעת שאם היית פה היית אומר לי שצריך להמשיך קדימה, שחשוב להראות לבנות את הדרך הנכונה ולהיות עבורן תמיד. היית מבקש שאתן לעצמי מרחב להתחיל שוב לנשום. אני גם יודעת שאתה מסתכל עלינו ושומר עלינו מלמעלה. אשא עיני אל ההרים - מאין יבוא עזרי? אני סומכת עליך, שכמו שהיה תמיד, עזרי יבוא ממך. תהיה מנוחתך עדן איש אהוב שלי. אוהבת לתמיד, בייב שלך״.
"אדם של לב ענק, של מסירות שקטה, איש משפחה. אבא לשלוש בנות, שתמיד היה שם, עם מילה טובה, עם חיוך, עם לב רחב. לא חיפשת כותרות, רק להיות טוב. והיית טוב, הכי טוב. ביום הנורא ההוא, 7 באוקטובר, נחטפת מעולמך, מעולמם של אהוביך, ונלקחת לעזה. לצערנו עברו יותר משנתיים. שנתיים של מאבק הרואי של נירה, יובל, אופיר ואורן, של אמא, שרון, אסנת והילה וכל הגיסים והגיסות האחיינים והאחייניות של משפחת שרעבי והרמן. עם המון תמיכה של חברים, חברות, קהילת בארי ועם ישראל כולו", הוסיף אלי.
עוד אמר: "כי אהבה לא שוכחת, משפחה וחברים לעולם לא מוותרים. היום אנחנו נפרדים. היום אנחנו אומרים לך תודה. על החיים שהובלת. על הדוגמה שהיית. על האהבה שהשארת בנו, גם כשאתה לא פה. יוסי, אחי היקר, הלב שלנו שבור, אבל הראש מורם. כי זכית להיקבר פה, בארץ שאהבת, בלב הקהילה שלך, בין אנשים שלא שכחו. אנחנו נמשיך, בשמך, בזכרך, בדרכך. ונבטיח שנזכור, שנספר, ושנאהב, בדיוק כמו שאתה אהבת. יהי זכרך ברוך, אחי. נוח על משכבך בשלום".
"אתה יודע אבא, שיש באופיר כל-כך הרבה דברים שמזכירים לי אותך! אם זה הטוב לב שיש בו, הנתינה לאחרים והעזרה מבלי לבקש תמורה, אם זה הטוהר והרגישות שלו, הוא באמת מדהים. מכאיב לי כל כך שאתה לא תהיה פה כדי ללוות אותי לחופה, לראות אותי שמחה ומאושרת, אתה לא תזכה להיות סבא ולראות את הנכדים שיהיו לך. ובכל זאת אני נאחזת בדבר אחד, גם אם הוא הכי קטן: שבשבי עם אופיר ועמית, המחבל בא ושאל אותך אם אתה מאשר שאני ואופיר נתחתן, ואמרת כן. אז אבא, כשאני אתחתן עם אופיר אני אעשה את זה בלב שקט כי אני יודעת שיש את האישור שלך, וזה מה שחשוב לי יותר מהכל", הוסיפה.
עוד אמרה: "אני לא נוהגת לדבר עליך כלכך הרבה כי זה לפתוח את הפצע הכי כואב שהלב שלי מכיר. אבל מעכשיו אני אזכיר אותך בכל מקום שאליו אגיע, אני לא אתן לאף אחד לשכוח אותך. אגיד כמה טוב היית בעולם הזה, כמה טוב היית כאבא שלי. אני נאחזת בזכרונות שלנו ביחד, ברגעים הפרטיים שהיו רק לנו המשפחה, הזכרונות האלו לא ייעלמו לעולם!"
עוד אמרה: "אני שמחה על הזמן שהיה לי איתך, אני שמחה שזכיתי להיות הכי הכי קרובה אליך, אני שמחה וגאה שהייתה לי את הזכות להיות הבת שלך. ואני לא רוצה שתדאג לי אבא, אני רוצה שתנוח בשקט, אחרי הרבה זמן שלא נחת. יש לי כל כך הרבה תמיכה מכל כיוון, אתה לא יודע כמה אנשים טובים פגשתי, איך אני מוקפת בסביבה שמלאה באהבה ובטוב. אני חושבת שהיית אוהב את כל מי שנכנס לחיי בתקופה הזו. אתה יכול לשמור עליהם גם? שלא אאבד עוד אנשים טובים. אני כל יום אומרת תודה, תודה שכל אחד מכם משלים לי חלק מאבא שלי שחסר לי".
לסיום, אמרה: "ואל תדאג פאפו אני אשמור על אמא, ואני אשמור על אופיר ואורן, אני בחיים לא אתן להן להיות לבד. אני אשמור על סבתא בדיוק כמו שאתה שמרת והיית שם בשבילה בכל רגע. אנחנו נמשיך להיות חזקות, נמשיך את הדרך הטהורה והאמיתית שלך בשבילך, נמשיך את מה שהשרשת בנו, כי בכולנו יש אותך אבא. רק אפשר שתבטיח לי משהו אחד? תוכל לשמור עלינו וללוות אותי לכל מקום שאלך? כי אני לא יכולה להמשיך בלעדיך, אני צריכה אותך, גם אם זה רק במחשבות. אני אוהבת אותך אבא שלי".
עוד אמר: "היום הגעת למלוכה בדיוק כפי שהיה יוסף הצדיק. לשניכם יש את מידת היסוד. עם יסודות כמו שלך ידעת לגעת בלבבות של רבים, ולהגיע לגבהים של מוסר וערכים מתוך צניעות וענווה יחד, שהן היו נר לרגליך. היית אדם של חסד, שלא ביקש לעצמו דבר, פתחת דלת לכל עובר אורח ונתת לו מליבך בכתף תומכת לעת צרה. טוב שם משמן טוב, מעשיך וכל נתיבותיך תמיד היו שלום. השם נתן והשם לקח, אין ספק שהוא לקח את המובחר ביותר לגן העדן שלו. הוא בחר את הסניגור הטוב ביותר בשמיים עבורנו".
לסיום, אמר: "אחי היקר, לימדת אותנו תורה שלמה במשפט אחד של "ואהבת לרעך כמוך", אהבתך היא אהבה שמעולם לא היתה תלויה בדבר. לא מזמן חתמנו בכיפור מי ינוח ומי ינוע מי יחיה ומי ימות מי ישלו ומי יתיסר. נלחמנו עליך אחי, כולנו נלחמנו. לא כדי להחזיר אותך בתכריכים, אלא כדי שתחזור על הרגליים לאמא, לנירה, ליובל אופיר ואורן, אלינו למשפחה, לקהילה. נתת לנו כ"כ הרבה ולא יכולנו להחזיר לך כ"כ מעט. סליחה אחי. הקדוש ברוך הוא יקום דמך ויביא גאולה ונחמה שלמה לכל משפחות החטופים החללים, לכל המשפחות השכולות, ולעם ישראל כולו. יהי זכרך אחי יוסף בן חנה הקדוש, ברוך ונצור לעד".
נשיא המדינה יצחק הרצוג אמר בהלוויה: "יוסי היקר והאהוב, אנחנו מלווים אותך היום למנוחת עולמים; סוף-סוף – למנוחת עולמים; באדמה שכה אהבת, בנוף מולדתך. לא זכיתי להכיר אותך, יוסי, אבל מנירה היקרה - שכמהה, ודאגה, ונלחמה בגבורה כל העת על שובך, מהאחים הגיבורים שלך, מכל המשפחה, ומחברי בארי, שמעתי שוב ושוב איזו דמות מופלאה איבדנו, איזה מאור כבה בתוכנו עם לכתך. בעל לב חם ורחב, אבא נהדר, בן זוג אוהב, אח קרוב ומסור, חבר אמת, מענטש. חפץ חיים, אוהב חיים".
עוד אמר: "לפני כמה חודשים, בעיצומה של המלחמה שמעתי את רותם, אחייניתך מבצעת לזכרך שיר ישן של מאיר אריאל. המילים, שפילחו את לבי, מהדהדות גם עכשיו, כשאנחנו מלווים אותך בדרכך האחרונה; ואלו הן: "אנא הישאר, עד מה קל לספור את כל רגעי האושר מול אין-סוף שעות בלי היותך. הישאר עד אור, אל נא תלך בחושך, אנא, רק עוד פעם לראותך". משפחת שרעבי האהובה והיקרה; חנה, נירה הגיבורה – אהובת חייו של יוסי; יובל – שזכינו בשירתה המהדהדת ביום העצמאות האחרון בבית הנשיא; אופיר ואורן; האחים והאחיות שכבשו את לב העם – אלי, שרון, אסנת והילה; כל אוהביו ואהוביו של יוסי; מה נאמר לכם, ומה ננחם, גדול כים שברכם".
"כל כך הרבה אבד לכם באותו יום נורא. כל כך הרבה אהובים שאינם, וצלקות שבי, געגועים ואבל עד אין סוף. חסרונו העצום של יוסי מורגש בכל צעד וצעד; והוא מצטרף לגעגוע ולכאב – על כל החברות והחברים מבארי, על הבתים שהיו ואינם, על הקהילה השלמה, האיתנה, שספגה מכה קשה כל כך. במעמד הכואב והמייסר הזה, כנשיא מדינת ישראל, בשם מדינת ישראל והעם כולו, אני מבקש – ממך יוסי, מכם משפחת שרעבי ומקיבוץ בארי כולו - סליחה ומחילה. סליחה יוסי שלא הצלנו אותך ושלא השבנו אותך קודם. סליחה שלא הצלחנו להגן עליכם באותו יום ארור. סליחה שלא עמדנו כאן לצידכם – אל מול מפלצות האדם. סליחה שלקח כל כך הרבה זמן להשיב את יוסי לנוף מולדתו", הוסיף.
בנוסף, אמר: "אסון נורא אירע לנו. לא אסון שנגרם על ידי כוח טבע, או תופעה בעולם. ידי אדם עוללו לנו את האסון הזה, ידי מפלצות אדם, שבבוקר אחד באוקטובר, לפני שנתיים ימים, באכזריות, ללא רחם טבחו, שרפו, חמסו, עינו, חטפו והפכו עלינו את עולמנו. אבל מול החושך הזה, בעוצמה שאין לה גבול התגלו לנו אינספור מאורות זורחים. הם התגלו כאן – בקיבוץ בארי – קיבוץ שאת חבריו תמיד הערצתי, כי ראיתי ועודני רואה בהם – בכם – שליחים של רעיון ענק - של התיישבות, של שוויון וצדק, של ציונות. כן, יקירותיי ויקיריי, בנות ובני בארי – העמידה הנחושה שלכם, הערכים שלכם, המסע המרשים לריפוי ולשיקום, הרוח המפעמת – הם מגדלור של ממש עבורנו, ובמידה רבה – עבור האנושות כולה. ברגע הכואב הזה, אני אומר - בשם מדינת ישראל כולה: תודה לכם ותודה עליכם".
עוד אמר: "משפחת שרעבי – השורשית, הערכית, שעלתה מתימן ברגש ציוני מפעם - הפכה לסמל לאומי וכלל-עולמי. אבל גם לפני הסמל הייתה שם משפחה: ההורים של יוסי האהוב, וילדיהם - שלושה בנים ושתי בנות, שבנו יחד סיפור של אהבה, של חיבור, של עזרה הדדית. אלי, שיחד עם יוסי קבע את ביתו כאן בבארי; ויצא מן הגיהנום כשהוא נושא בליבו צלקת שאין לה מרפא, אבל גם אמונה שאין לה שיעור, וסיפור שמכה גלים בכל העולם. שרון, שנלחם בעוז, בעקשנות ובאמונה, כדי להשיב את אחיו הביתה, לא רק למען משפחתו, אלא למען כולנו. אסנת והילה, שנאבקו וזעקו, עם לב פתוח ודואב; והיו עוגן של אהבה, של נוכחות ושל נחמה. ויוסי, שבנה עם נירה בית לתפארת, משפחה מקסימה. שבלכתו משאיר אחריו נר שדולק בליבנו כולנו".
עוד אמר: "חמשתם והמשפחות שבנו כולם יחד מספרים סיפור של אחווה ושל אהבה. סיפור שמלמד אותנו שהקשר בין אחים ואחיות הוא לא רק קשר דם, אלא קשר עמוק של ברית, של אחדות, ושל ערבות הדדית. הם הזכירו לנו שגם בעומק השבר, כשאין אוויר וכשאין ודאות, אפשר לאחוז זה בזה, צריך לאחוז זה בזה".
לסיום, אמר: "בימים בהם נדמה שהחברה שלנו חוזרת למחוזות של שנאת חינם, שאנחנו מתווכחים עד כלות, ושהכאב נהיה כל כך גדול עד שקשה לראות את האדם שֶׁלְצִדֵנוּ, משפחת שרעבי מלמדת אותנו שיעור גדול: מה זה להיות ביחד - עם אחד! מה זה להיות אחים ואחיות באמת. יקירותיי ויקיריי, האור הטוב של יוסי, הגבורה והאצילות שבו, החום והמתיקות יישארו איתנו תמיד; ובכוחם, וברוחם, נמשיך לתקן, לבנות מחדש, להרבות אור ולדבוק בכל כוחנו בחיים מכאן נזעק להשבת כולם, כל החטופים החללים לקבר ישראל ונתפלל ונייחל לימים שהשקט, השלווה והתקווה יחזרו לכאן, לבארי ולכל העוטף. תהא נשמת יוסי האהוב והיקר, צרורה בליבנו, בתולדותיו של העם, בתולדות המדינה, ובצרור החיים, לעד ולעולמי עולמים".
במהלך המסע, הגיע רכב מסוג ואן ועליו שלטים גדולים בדרישה להקמת ועדת חקירה ממלכתית. המשפחה ביקשה שהרכב עם השלטים לא ילווה את מסע הלוויה של יוסי שרעבי ז"ל.
בעת שנודע על השבת גופתו של יוסי לישראל, כתב אחיו אלי: "יוסי אחי, הגעגוע הוא אינסופי אבל העיקר שחזרת לקבורה ראויה במדינה שלנו, מדינת ישראל. אולם, עבורי סגירת המעגל הזאת שחלמתי עליה קרתה, אך עד שלא כל החללים חוזרים לביתם אנחנו לא נעצור".
התרעות פיקוד העורף