במהלך כל התקופה, בכל פעם ששמעה על חטוף שחזר, לקחה חירות נמרודי נשימה ארוכה ואמרה לעצמה: “גם תמיר שלי יחזור. גם תורי יגיע". היא נאבקה לאורך 740 ימים, מדמיינת את הרגע שבו תחבק את בנה. אבל ב־14 באוקטובר 2025 התנפצו התקוות כשגופתו של תמיר נמרודי הוחזרה לקבורה בישראל במסגרת הסכם הפסקת האש.
אז עוצרת לרגע ומדגישה: “אני יכולה להגיד שהרגע הזה, שבו את מקבלת את הבן שלך אלייך, בארון, הוא רגע קשה ומטלטל. אחרי שנתיים של מאבק היה לנו רגע פרטי שלנו, האחיות של תמיר, אלון, אבא של תמיר, ואני, עם הארון שלו. זאת הייתה טלטלה שלא צפיתי אותה. תמיר במרחק סנטימטרים בודדים ממני – ואני לא יכולה לחבק אותו או לשקם אותו. אני נפרדת מילד בן 18, שכבר ציינתי לו בשבי יום הולדת 19, וציינתי לו יום הולדת 20, ואוטוטו כבר היינו אמורים לציין יום הולדת 21. והוא קבור בארון. אז מצד אחד יש לי נחמה, שאני מביאה אולי שקט לנשמה שלו. אבל אלה שנתיים שפתאום רצו לי כמו סרט נע בתוך הראש: מאבק קשה, מטלטל, שבסופו קיבלנו את סוף המחזה – לא כמו שרצינו, לא כמו שקיווינו, לא בדרך הזאת ובטח לא בגיל צעיר כל כך. אבל קיבלנו סגירת מעגל".
עם חזרתם של 20 החטופים החיים ב־13 באוקטובר, גורלם של שניים נוספים, הסטודנט הנפאלי ביפין ג’ושי ותמיר נמרודי, היה עדיין לא ודאי. לא היה אישור לכך שהם אינם בין החיים. “באותו ערב ידענו שאמורים להביא לארץ גופות של ארבעה חללים", משחזרת נמרודי. “בלי שידענו את שמותיהם, כבר הייתה אצלי תחושה חזקה, אולי אפילו קצת זימון של סיום, אחרי תקופה מאוד ארוכה של חרדה גדולה לגורלו של תמיר. ברשתות החברתיות רצו שמועות לכאן ולכאן. היו שדיברו על 22 חטופים חיים, כולל תמיר וביפין, למרות שבתקשורת ובקרב מקבלי ההחלטות דיברו על ‘20 חטופים חיים’. אנחנו ידענו שהסטטוס ‘קיים חשש כבד לחייו’ לא השתנה. לאחר שגופתו של ביפין הוחזרה נשארנו עם סימן השאלה הגדול לגבי תמיר".
נמרודי מודה שהיא חששה מפני הסיום, מפני הידיעה: “במהלך השנתיים האחרונות היו רגעים שבהם פחדתי מעסקה. פחדתי מוודאות. כי משהו במצב הקיים – העצרות, המשלחות לחו"ל, הראיונות – החזיק לי את תמיר בחיים. הייתה חרדה להגיע לוודאות הזאת, שייפער בור שאני לא יודעת מה התחתית שלו. כשהוחזרו 20 החטופים החיים הבנתי שזה לא הולך להסתיים בטוב. ממש מצאתי את עצמי מדברת עם תמיר, אומרת לו שצריך להוריד את הפלסטר מעל הפצע המדמם, כי אנחנו צריכים לזכות לפרידה ראויה.אני זוכרת את עצמי נוסעת במוצאי שמחת תורה לכיכר החטופים, מה שלא חשבתי שאעשה שוב כי האמנתי שכל החטופים יחזרו תוך 72 שעות.
לבשתי שוב את החולצה הדהויה עם התמונה של תמיר, נסעתי ברחובות תל אביב וראיתי אנשים בבתי קפה, בהצגה בתיאטרון – ואני חיה במציאות מקבילה. הייתי בתשישות גדולה מאוד. עמדתי שם בהקפות שניות, התראיינתי, חזרתי הביתה וידעתי שיש חללים שמוחזרים עכשיו. כתבתי באותו הלילה פוסט על הקושי של משפחה שלא קיבלה סגירת מעגל. מצד אחד, כשמבינים שהמאבק הולך להסתיים, אתה קצת מרשה לעצמך להרפות. אבל מצד שני, איך מגייסים שוב כוחות? איך מגייסים את העם, כשכבר החזירו את החיים וחלק מהחללים? כבר ביום הולדת 19 של תמיר אמרתי שככל שילכו ויצטמצמו החטופים, ירד הלובי ונמצא את עצמנו לבד. וזאת החרדה הכי גדולה, החרדה שחיה היום אצל 13 המשפחות שעוד מחכות".
בתחושה הפנימית, אני עדיין במאבק, כי האחים של תמיר, 13 החטופים החללים, עדיין לא בבית. משפחות שהפכו למשפחות שלנו עוד צריכות להילחם, ואנחנו לא ניתן להן להילחם לבד. שאלת על כעס, אז אני חושבת שהצבא היה איתנו. ליווה אותנו קצין שבויים ונעדרים מתחילת הדרך, אבל לקח זמן לצבא להבין מה קורה, ובתחילת המלחמה הרגשנו שאנחנו מביאים הרבה יותר מודיעין לצבא מאשר הצבא מביא לנו. עם הזמן זה כמובן השתנה, והגיעו מידע חדש ודברים שקצת שפכו אור על היומיים הראשונים, ואולי היחידים, של תמיר בשבי חמאס.
“אם יש משהו שמטלטל אמא, מעבר לשיברון הלב העצום על אובדן הילד, זה הקושי להכיל את הדרך שבה הילד שלה סיים את חייו. זה לא משהו שאפשר לרפא. התמונות רצות בראש, המחשבה על מה עבר לו בראש ברגעיו האחרונים, ביומיים הקשים שבהם הוא שרד, בזמן של תופת. תמיר סבל וקיבל את התופת של הימים הראשונים של המלחמה. אני לא מפסיקה לבקש סליחה מתמיר על זה, על מה שהוא נאלץ לעבור. כאמא שלו הייתי עושה הכל כדי שהוא לא יעבור את זה. הייתי מוכנה להיות שם בשבי במקומו".
תמיר, בנם של אלון וחירות, כיום גרושים, גדל ביישוב הקהילתי נירית, כאח בכור למיקה (18) ולעמית (16). ילד שקט, שהתמודד עם בעיות קשב וריכוז, חווה קשיים לימודיים וחברתיים – ובחר להפוך את זה למתנה עבור אחרים. “תמיר הרגיש אנשים", מסבירה אמו. “הוא ידע לזהות אנשים שסובלים, ילדים שלא מוצאים את מקומם, והייתה בו היכולת לאסוף אותם אליו. הוא העביר להם תחושת שייכות. הוא גרם להם להרים את הראש ולראות את עצמם".
אמו מחייכת בעצב כשהיא קוראת את השורות בקול. “זו המורשת שלו", היא אומרת. “הוא בחר לראות את מחצית הכוס המלאה, גם כשהחיים לא פינקו אותו, כילד להורים גרושים. בשבעה, עם כל הכאב, התהלכתי כמו טווס, למשמע עוד ועוד סיפורים על תמיר שנגע באנשים ושינה חיים של אנשים. הוא לא ידע כמה נשמות הוא הציל, כמה משמעותי הוא היה עבורן. אבל אני יודעת. ואני יודעת שאנחנו נמשיך להדהד את מי שהוא היה – ילד שאמר: ‘תחיו עכשיו. תאהבו. אל תבזבזו זמן על שנאה’".
חירות נמרודי מתמודדת בדרך מיוחדת עם המציאות הקשה שלה. “היו דברים שאיבדו טעם בחיי", היא מודה, “אבל אני בוחרת בחיים ומוצאת נקודות אור חדשות. אחת מהן היא ההרצאות שאני נותנת בכל קורס מש"קי חינוך חדש. אני מגיעה, מספרת על תמיר ועל המשמעות של התפקיד – ורואה בעיניים של החניכים איך זה נכנס ללב. זה נותן לי כוח להמשיך". והיא מוסיפה: “תמיר תמיד ניסה לבנות גשרים בין אנשים. הוא ראה בכל אדם נשמה שמחפשת חיבוק. הלוואי שנצליח כולנו להיות קצת כמוהו – לקבל את האחר, לאחות את השברים. זה מה שהוא היה רוצה, וזה מה שאני מתחייבת להמשיך לעשות – להביא אור לעולם בשמו".
התרעות פיקוד העורף