“הוא לא היה אדם של סמול טוק, לא היה מרכל, לא ניהל שיחות נפש, ובעיקר לא השאיר דברים מקצועיים ליד המקרה", מעידה דנון. "הוא לא סמך על המזל, או על ה’אל תדאג, יהיה בסדר’. כל פרט ופרט היו חייבים להיות מדויקים, אפילו בסיורים קטנים. מצד אחד, הוא היה מנהיג בינלאומי, ומצד שני, מופנם, ביישן, מסמיק כמעט תמיד. ומה שהכי בלט בעיניי - הישראליות שבו, השפה, הפשטות, העובדה שהוא מסתכל על כל אדם בגובה העיניים. הוא היה מנהיג עם אחריות עמוקה, בלי פוזות".
היא גם זוכרת את התקופה שאחרי החתימה על הסכם אוסלו וגל הפיגועים הקשים לאחריה, כשברחבי הארץ התקיימו הפגנות חריפות נגד ראש הממשלה רבין, שלוו בנאצות אישיות, בקללות ובאיומים. “הכתובת למה שקרה ב-4 בנובמבר הייתה על הקיר ואנחנו לא הבנו כלום מהחיים שלנו", אומרת מזכירתו האישית לשעבר, דנון. “הייתי מקבלת ללשכה שיחות טלפון מחרידות, קללות גסות כלפי רבין, צעקות ‘רבין בוגד’ ועוד מילים נוראיות. הייתי כל כך תמימה, שאמרתי למקלל: ‘איך אתה יכול להגיד על רבין שהוא בוגד, אם את כל חייו הוא מקדיש למדינה?’".
בליל הרצח, דנון שהתה בביתה בירושלים. “העירה אותי המזכירה השנייה של רבין בטלפון ואמרה בבכי: ‘ירו בראש הממשלה’", היא משחזרת. "נסענו מיד לבית החולים "איכילוב", ושם התחלתי להבין עד כמה החיים שלנו השתנו. בלילה ההוא נפער אצלי פצע שנשאר פתוח שנים רבות אחרי כן - כל מילה על רבין, כל מחשבה על מה שקרה, גרמו לי לבכי ולתחושה של אובדן. רבין לא הסתפק בלקחת החלטות, הוא לקח אחריות. תמיד אמר ‘אני לוקח את האחריות’. זה משהו שמלווה אותי גם היום. המנהיגות שלו, ההתייחסות למגזרים השונים, במיוחד למגזר הערבי, נחשבות עד היום ‘תור זהב’. הוא ניסה להגיע לשלום, לא ישב בקיפאון, ולא פחד לשלם מחיר כדי לממש את האמונות שלו".
רצה מאוד להרגיע
“בשנה שלפני הרצח הייתי לידו כל הזמן, ראיתי את האדם מאחורי הפרסונה", היא מספרת. “לעבוד עם רבין היה לחוות שילוב של מנהיג עולמי ואדם מופנם וביישן. הוא היה מאוד מאופק וענייני, רגיש בצורה יוצאת דופן. כשנסענו לביקור בבסיסי צה"ל, הוא שאל כל חייל שפגש שאלה אישית. צה"ל מבחינתו היה דבר קדוש".
ההתמודדות עם ההסתות נגדו נעשתה, לדבריה, חלק משגרת יומם. “וזה היה קיצוני ומזעזע", היא אומרת. “רבין כעס על מה שקורה במדינה, ורצה מאוד להרגיע את הציבור. הוא היה סמל הביטחון, ולא פחד על עצמו, אלא פחד על החברה ועל הסדר הציבורי".
גם בליל הרצח, גורן הייתה צמודה אליו. “הייתה בעצרת שם אווירה של ביחד, של פיוס, של שלום", היא מספרת. “אבל אחרי שרבין סיים את הנאום וניגשו אנשים ללחוץ את ידו, ירדנו במדרגות לכיוון הרכב, ואז קרה מה שקרה. זוועת אלוהים. שמעתי את היריות, ראיתי את רבין נופל. זרקו אותו לרכב, הנהג והמאבטח לקחו אותו מיד לבית החולים. הייתי המומה, אבל מיד הרמתי טלפון לדני יתום, המזכיר הצבאי שלו, וביקשתי לברר לאן הם נוסעים. רצתי לאיכילוב ברגל כי לא היו רכבים זמינים. כשנכנסתי לבית החולים, לאה רבין, אשתו, כבר הייתה שם. פשוט לא יכולנו להאמין שזה קורה".
אחרי הרצח, גורן מעידה, “במשך כמעט שנה חלמתי את זה בלילה, זה חזר שוב ושוב. המשכתי לעבוד אחרי זה עם שמעון פרס, שהחליף אותו כראש ממשלה, אבל האובדן של רבין הוא משקע שילווה אותי כל החיים. הייתה לי תחושה שהחברה הישראלית לא הבינה לעומק את מה שקרה, לא למדה לקח מהשנאה ומהשסע שהתפתחו מאז".
בהיבט האישי, גורן אומרת שרבין היה “רגיש מאוד לאנשים, לכל חייל, לכל אזרח". ובהיבט הציבורי, הלאומי, “השלום היה חשוב לו כי הוא ידע מהי מלחמה. וגם כשהיו הסתות נגדו, הוא לא חדל מלפעול למען המדינה. כל חייו השקיע בזה - בביטחון, בחינוך, ברווחה, בתשתיות. הוא לא סתם ניהל מדינה, הוא לקח אחריות אישית על כל פרט".
ומה לקחנו מכל זה? “לצערי, אני חושבת שהיום לא נשאר כלום מהמורשת שלו", היא מודה. “החברה נוטה הרבה יותר ימינה, ההסתה השתכללה מאוד, הרשתות החברתיות מזעזעות. והקיצוצים בתקציבי החינוך, התחבורה והתשתיות, ההקצאה למגזרים ספציפיים - הכל על חשבון עתיד המדינה, וגם זה מצער אותי מאוד. המורשת שלו נשכחה".
פיו וליבו שווים
“רבין היה אדם שפיו וליבו שווים, ולכן היה פשוט מאוד לעבוד איתו כי דיברנו תמיד בצורה ישירה וכנה", אומר שבס. “הוא היה אדם מאוד חרוץ, מאוד נחוש, מאוד ערני. הימים שלנו היו ימים ארוכים מאוד, ימים ולילות. לא היו חופשות, לא הפסקות - מבחינתו, הוא בא לעבוד. היחסים שלנו היו מאוד פתוחים, מאוד גלויים. ידעתי עליו הכל והוא ידע עליי הכל. כל כך הרבה שעות יחד שכבר כמעט לא היה בינינו פער".
על אף שהתנגד להשתתפותו של רבין בעצרת השלום, מחשש לביטחונו, הוטלה על שבס המשימה לארגן את העצרת. “זו הייתה תקופה מאוד אלימה, ולכן ברגע האחרון הוספנו את הסלוגן של העצרת, ‘כן לשלום, לא לאלימות’", הוא מספר. “הגעתי לעצרת, עמדתי מתחת לבמה, וכשרבין סיים לדבר נכנסתי לאוטו והתחלתי לנסוע. עוד לפני שהספקתי להתרחק מהמקום, התקשרו אליי ואמרו לי שנורו יריות, כנראה לכיוון רבין. באופן אינסטינקטיבי נסעתי לאיכילוב והגעתי לבית החולים דקות לפני שרבין הגיע. ראיתי אותו מורד באלונקה לחדר הניתוח. הוא היה במצב קשה מאוד וזו הפעם האחרונה שבה ראיתי אותו".
ממרחק 30 השנים, שבס מביט על דרכו של רבין ועל מצבנו כיום: “המורשת שלו היא מורשת של צניעות, של יושרה ציבורית, דרך שצריכה להוביל לשלום. הוא הלך למהלך של פרידה בינינו ובין הפלסטינים בדעה צלולה - כי אין אפשרות לחיות כאן במדינה דו-לאומית, והאלטרנטיבה היא רק פתרון שתי מדינות. למרבה הצער, המורשת הזאת מתרסקת, ויש כוחות במדינה שפועלים בדיוק הפוך מהדרך הזאת. זהו הקונפליקט עד היום".
“אחת החוויות המעצימות ביותר בחיי הייתה העבודה עם רבין", מציין דני יתום, ראש המוסד לשעבר. “זכיתי לעבוד עם רבין פעמיים - כשהוא היה שר הביטחון ב-1984, ובשנות ה-90, אחרי שכבר הייתי אלוף פיקוד המרכז והוא הזמין אותי לשמש מזכיר צבאי. העבודה לצידו הייתה אינטנסיבית, מלמדת ומרתקת, עד הרגע הנורא של הרצח. זהו רגע שקשה לתאר את עוצמתו".
בהתייחס למורשתו של רבין, יתום אומר כי “הוא טען שצבא חזק ומדינה מאוחדת הם הכוח, והדבר שהוא הכי חשש ממנו היה מלחמת אזרחים. הוא האמין בדמוקרטיה, בפעולה לפי החוק ובאחריות אישית, וזה מה שעשה אותו מנהיג יוצא דופן".
התרעות פיקוד העורף