ומכל אלה עלתה - במישרין ובעקיפין - שאלת “מורשת רבין" מהי. שהרי בפרספקטיבה של 30 שנה לרצח, ישראלי צעיר שלא חי כאן בזמן אמת עשוי לחשוב שרבין היה ישיש חביב ופייסן, שהקדיש את כל חייו לעשיית שלום ולהאזנה לפלייליסט ממש מבאס בכיכובו של “שיר הרעות".
בעוד בפועל, כל בן 50 ומעלה זוכר היטב שמדובר באדם שהיה ביטחוניסט מושבע, איש מחוספס ועוקצני, שרק בשנים האחרונות לחייו (שנגדעו כמובן מהר מדי, ברצח נוראי) החליף את חוסר האמון המוחלט שלו בהנהגה הפלסטינית בניסיון להגיע איתה להסדר. למעשה, הסכמי אוסלו, שעיצבו במידה רבה את אותה “מורשת רבין" מוטעית, היו רק האפיזודה האחרונה בפרשת חייו הפתלתלה.
ואפרופו אוסלו, כל מי שישוב למערכת הבחירות של 1992, שבה רבין ניצח בגדול, יבין שמדובר בהתפתחות מאוד לא צפויה בסיפור. הקמפיין דיבר אומנם על רצון להסדר עם הפלסטינים, בהתאם לקו המסורתי של מפלגת העבודה, אבל ממש לא עסק במדינה עצמאית. יתרה מזאת, הדגש בו היה כמעט הפוך.
הניסיון, שצלח, היה לעקוף את הליכוד מימין. לשווק את רבין כמנהיג חזק, שיצליח לעצור את גל הטרור והסכינאות שחדר לתוך הקו הירוק בשלהי האינתיפאדה הראשונה, בניגוד לשמיר, שנתפס כהססן. ואכן, אנשי ליכוד שתיעבו את שמעון פרס הצליחו “לבלוע" את רבין, בגלל הדימוי הכמעט ניצי שלו, כמי שהורה לשבור לפלסטינים את העצמות. במובן הזה, אוסלו היה טוויסט אמיתי בעלילה. וגם פרק קצר מאוד, כרונולוגית, בחייו של רבין, שהיה בן 73 כשנרצח.
חיים אסא, יועצו הקרוב, מספר בסדרה “אינתיפאדה" שכשהחל לעבוד עם רבין לקראת קמפיין 92', חבריו ממרצ עיקמו פרצוף, כי רבין נתפס אצלם כגנרל האינתיפאדה. בדיוק אותם אנשים החלו לטפח אחרי הירצחו את הדימוי של רבין כיונת שלום.
ואחרי כל אלה, אני טוען שבהחלט יש דבר כזה - מורשת רבין. והיא מורשת חשובה, ומכובדת, שמשקלה רק הולך וגדל עם השנים, בייחוד בהשוואה לאנשי הציבור הנוכחיים שלנו. והמורשת היא שרבין היה מופת למנהיג אמיתי. מה שהתבטא בשני תחומים מרכזיים: היכולת לקבל החלטות קשות, כאלה שכרוכות בסיכונים ובחוסר פופולריות. והיכולת לקחת אחריות על אותן החלטות, גם כשהן מביאות לתוצאות לא פשוטות. ע"ע מבצע אנטבה, ניסיון החילוץ של נחשון וקסמן, הסכם אוסלו עצמו ואפילו ההוראה לשבור ידיים ורגליים באינתיפאדה הראשונה. כאמצעי, מבחינת רבין, להפחית את הרג הפלסטינים כתוצאה משימוש בנשק חם.
באותה אפיזודה, רבין הגיע לאולפני הטלוויזיה, הסביר באופן מפורש את כוונתו ונימק את הופעתו שם בכך שהוא רוצה שהחייל הפשוט בשטח יקבל הכוונה ולגיטימציה היישר ממנו, ולא דרך פקודות פתלתלות שיגיעו אליו בעקיפין. בדיוק כפי שנהג בריאיון המפורסם אחרי ניסיון החילוץ הכושל של נחשון וקסמן. ובראיונות שבהם הסביר בפרוטרוט את הסיבה לשינוי היחס שלו כלפי ערפאת, שאותו תיעב כל השנים.
ובנקודה הזו, חייבים להתייחס לפיל שבטור, הרי הוא בנימין נתניהו. האיש ששולט כאן, כמעט ברציפות, מאז הירצחו של רבין. בניגוד למרבית חבריי, תמיד סברתי שנתניהו הוא אדם ברוך כישרונות, שגם עשה רבות למען מדינת ישראל. אבל כשמדובר בקבלת החלטות קשות ולא פופולריות, ובייחוד - נטילת אחריות, דמותו מחווירה בהשוואה לאותה מורשת רבין.
התרעות פיקוד העורף