"השוק הזה היה פעם לב העיר", אמרה תושבת ותיקה. "גם לפני המלחמה לא היה פה קל, אבל מאז הכול קרס. הרבה בתים חשוכים, עסקים שלא נפתחו, ואלה שכן סוגרים מוקדם. גם אם יש מקומות בודדים שמנסים להחזיק עד הערב, זאת כבר לא אותה קריה שהתפנינו ממנה באוקטובר 2023".
לדבריה, זה לא רק עניין של שוק: "הצעירים עזבו. נשארו פה מי שאין להם יכולת לעבוד - אנשים מבוגרים, תושבי עמידר, משפחות חלשות. אין מי שיילחם. אנחנו מרגישים שמדינת ישראל פשוט שכחה אותנו".
לדבריו, האחריות אינה רק של הממשלה. "המנהיגות המקומית מפגרת אחרי המדינה בתרגום הפתרונות לשטח. כשהתחלנו לחזור במרץ אמרנו להם - תכינו תוכניות ותשתיות, תהיו מוכנים כשיגיע תקציב. לא עשו את זה. יש כאן חוסר חזון, חוסר מנהיגות. אני טוען שצריך לבנות את העיר מחדש, לא לשקם אותה. קריית שמונה צריכה להיבנות בסטנדרטים של המרכז - לא יותר, אבל גם לא פחות".
תושבת שעזבה לאחרונה את העיר אמרה דברים חריפים: "מה שקורה בעיר זה על גבול שאני כבר לא יודעת איך לתאר. אני חושבת שהרשות מנסה להראות למדינה שהכול בסדר, שהעיר מתקדמת אבל זה פשוט לא נכון. אין אפילו שיפוץ קוסמטי. שום דבר לא באמת קורה. הרחובות נראים אותו דבר, הכבישים הרוסים, עסקים לא נפתחים, והתחושה היא של קיפאון מוחלט. מי שחי שם יודע שהעיר תקועה".
"עברנו בכאב – אבל ראינו עולם אחר"
רבים מהתושבים שפונו באוקטובר 2023 מצאו את עצמם לראשונה חיים במקומות אחרים - חיפה, פרדס חנה, אזור המרכז. אצל חלקם, הפינוי הפך לצומת חיים.
"עברתי בכאב ואני עדיין מתגעגעת", אמרה תושבת לשעבר שעברה לחיפה, "אבל אחרי הפינוי הבנו כמה מעט היה לנו שם. הילדים שלי עם צרכים מיוחדים, ובקריית שמונה לא מצאו לנו פתרון. פה יש מסגרת מתאימה, תחבורה ציבורית נורמלית, תרבות. אני לא יכולה להגיד שיותר טוב לי - אני אדם זר שמתחיל הכול מחדש - אבל הילדים לא מוכנים לחזור. גם לפני המלחמה היה קשה, אבל המלחמה נתנה לעיר סטירה חזקה. היא חשפה את הפערים העצומים שהיו שם כל הזמן".
תושבת נוספת שעזבה למרכז הוסיפה: "מעניין שהגליל המערבי ושלומי מצליחים לשקם את עצמם, ורק בקריית שמונה לא. שיסתכלו פנימה, לא החוצה. עד כמה שזכור לי, גם בגליל המערבי ובשלומי יש אותה ממשלה. צריך הנהגה אמיצה שתדע להרים עיר מהברכיים - לא רק לדבר בערוצי הטלוויזיה".
"כולם מדברים על השיקום של החטופים, והם באמת צריכים", אמרה תושבת אחרת, "אבל מה עם קריית שמונה? מי ידאג להחזיר את האנשים, את העסקים, את התקווה? לא צריך טקסים ולא הבטחות, רק שמישהו יבוא, יקשיב, ויתחיל מהתחלה. לפעמים נדמה לי שכבר ויתרו עלינו וזו תחושה קשה".
שנה אחרי, קריית שמונה עדיין מחכה למשהו שיזיז אותה קדימה. הבתים עומדים, השלטים דוהים, והכאב נשאר. "לפני המלחמה בעלי אמר שבחיים הוא לא יעזוב", מספרת אחת הנשים. "הנה, עכשיו הוא לא מוכן לחזור. אני לא סוגרת דלת - אולי יום אחד נחזור. אבל לא ככה. לא לעיר שהילדים שלי לא רוצים לנסוע אליה, לא לעיר שאין בה תקווה".
התרעות פיקוד העורף