עמירם קופר לא היה רק איש מספרים. הוא היה גם איש תרבות ויוצר פורה. באתר “שירה עובדת” מתועדת יצירתו הענפה בתחום הזמר הקהילתי - תחום המזוהה עם התרבות הקיבוצית. קופר העיד כי כבר יותר מחמישים שנה הוא כותב ומלחין עבור "שאר הרוח" ואירועי הקיבוץ. שני ספרים פרי עטו יצאו לאור: "שירים בסתיו" ו-"שירים מספר המדבר", ובהם עשרות משיריו, שחלקם הולחנו בידי מלחינים אחרים. שירו "שיבולי פז" זכה להכרה רחבה והפך ללהיט בריקודי עם.
ביום הטבח נקרעו עמירם ואשתו נורית מביתם שבניר עוז, שבו חיו למעלה מ-60 שנה. בשבי הוחזקו יחד בחדר צר עם מבוגרים נוספים, בתנאי מחיה קשים ומזון דל. לאחר 17 ימי שבי שוחררה נורית, ואילו עמירם נותר מאחור. ביוני 2024 התקבלה בבית המשפחה ההודעה הקשה על מותו. לדברי משפחתו, הוא נחטף בעודו בחיים, שרד תקופה ממושכת במנהרות, אך מת שם.
בדבריה המשיכה ואמרה: "אבא אני כל כך מצטערת שזה לקח זמן כה רב, סליחה שלא הצלחנו להחזיר אותך בחיים, סליחה שעבורך הזמן נגמר, סליחה שנאלצת להישאר מוטל שם זמן כה רב. בוודאות יש משהו מקל, משהו שמאפשר להרגיע את הלב, משהו שמשחרר את היום השחור בתולדותינו. הוודאות מגיעה לכל המשפחות ואף משפחה לא תישאר לבד במאבק להשבת אהובינו. נקלענו לטרגדיה ומאבק שהוא כבר לא רק הסיפור הפרטי שלנו, הוא הסיפור של העם הזה, המדינה הזאת וערכים שכולנו חייבים להילחם עליהם. במאבק הזה לא היינו לבד. היינו עטופים באנשים טובים ורבים שנרתמו והקדישו את עצמם למטרה הנעלה הזאת של השבתך והשבת כולם. עד החטוף האחרון זו לא סיסמא - זה ערך. זה עשייה, זו צעקה שחייבת להדהד כל הזמן וכל אחד מאיתנו צריך לשאול את עצמו - איפה הוא היה ומה הוא בוחר לעשות בעת הזאת?".
עוד הוסיף: "בשעה זו שאנחנו עומדים כאן אחינו החטופים החללים עדיין מוחזקים בידיהם השטניות של אויבינו. מרצחי חמאס הראו את פרצופם האמיתי שוב ושוב בימים ובשבועות האחרונים – את האכזריות, את הציניות, את הזלזול המוחלט בכבוד האדם שנברא בצלם האל, את הנכונות להפוך לסוחרי איברים ממש - במפלצתיות שאין דומה לה, ולנקוט בכל מהלך כדי להמשיך ולפגוע בנו. אני מדגיש: לא נרפה, ולא נחדל לתבוע את השבתם, כדי להעניק להם מנוחה ולחלוק להם כבוד אחרון. כדי שכל משפחה ומשפחה תזכה להתרת הספקות ולחסד המועט הזה – חסד של אמת".
אמש התקיימה העצרת השבועית של קיבוץ ניר עוז, לציון 757 ימים למתקפה ולראשונה מאז הושבו כל החללים והחטופים של הקיבוץ. בהצהרה שנקראה באירוע נכתב: "לפני 757 ימים, במשך כ-8 שעות, נפתחו שערי הגיהינום בקיבוץ קטן בדרום הארץ. כוחות הביטחון לא הגיעו, בבור בקריה לא דרשו תמונת מצב, והצעקה שנשמעה מעל האדמה לא הצליחה להושיע". עוד נמסר: "גדר הקיבוץ נפרצה מארבע נקודות, ניר עוז נכבש וננטש על ידי ארגון טרור רצחני. כמעט שליש מחברי הקיבוץ נרצחו או נחטפו".
הקהילה ציינה כי עברה תקופה ארוכה של פינוי, שיקום וזיכרון: "שלושה חודשים באילת, שנה ועשרה חודשים בקריית גת, עשרות הלוויות ואזכרות, וטקסי זיכרון גם לאלה שעדיין היו בידי האויב". עם זאת, הודגש כי המאבק להשבת החטופים טרם הסתיים: "המאבק הלאומי להשבת כל החטופים עדיין נמשך. 11 אנשים נוספים מוחזקים בידי האויב, והחברה הישראלית ממשיכה להתמודד עם השלכות המלחמה". בניר עוז סיכמו כי השנתיים האחרונות היו "מבחן לסולידריות החברתית בישראל", וציינו כי לצד גילויי הערבות ההדדית והסיוע ההדדי, נחשפו גם שסעים עמוקים ותהליכים ארוכי שנים שהשפעתם עדיין מורגשת.