אביו ואמו היו אנשי ציבור מובהקים, שהקדישו את חייהם למען הכלל. אמו הייתה האישה הבכירה ביותר בתולדות ארגון ההגנה, היחידה שפיקדה על העיר חיפה. גם אביו שירת בהגנה וכן עבד בחברת החשמל.
על אף שהוריו הרוויחו כסף טוב ואמו באה ממשפחה עשירה, הבית היה סגפני וצנוע מאוד, ללא חפצים מיותרים או קישוטים. הדגש היה על יושר, אחריות ועשייה נטולת פוזה. יצחק ראה בבית מודל של שליחות ציבורית, אך גם למד מה המחיר של קיצוניות, אחרי שאמו הודחה מהנהגת ההגנה בעקבות מרד מפקדים שהובילה. הערכים שספג - דיוק, בדיקה לעומק, רצינות, מחויבות - היו ליסודות אישיותו. את חינוכו קיבל בבתי הספר שבנתה אמו לילדי העובדים".
“רבין היה שכן שלי ברחוב המגיד בתל אביב כשהייתי ילד", מספר הסופר והיוצר ישראל (“פוצ’ו") ויסלר, פלמ"חניק לשעבר. “זה היה ב-1936. הוא היה נער בן 14, ואני ילד בן 6. הייתי רואה אותו חוזר מבית הספר עם אחותו. הייתה להם דירת שני חדרים, ובין הסלון לחדר השינה היה אשנב קטן כדי שהרוח תעבור מחדר לחדר. כשההורים לא היו בבית, הוא ואחותו היו משחקים דרך האשנב בכדור, אז זה היה כיף לבוא אליו. באותם ימים הייתה עגלת קרח עוברת ברחוב, והיינו חוטפים רסיסי קרח ומלקקים. זה היה הארטיק של אז. רבין, שהיה בין הגדולים, היה מגיע בסנדלים ובאופן קבוע מתענג על שאריות הקרח".
שם התגבשו בו תחושת האחריות הציבורית, הצניעות והפרפקציוניזם שאפיינו אותו בהמשך חייו. תלמידי ‘כדורי’ למדו תוך עבודת כפיים, חיו חיים פשוטים, וגדלו מתוך אמונה בשירות, בהקרבה ובאחריות.
לאחר המלחמה, כשמחצית ממפקדי הפלמ״ח פרשו, הוא בחר להישאר בצה"ל והתחייב למנוע מצב דומה של חוסר מוכנות. הוא היה מהראשונים ששילבו בצה"ל את רוח הפלמ״ח - היוזמה, הגמישות והאחריות - לצד התפיסה הסדורה של הצבא הבריטי. בכך הוא ייסד את תורת הלחימה הישראלית".
רבין התקדם בסולם הדרגות הצבאי ולאחר שהיה אלוף פיקוד הצפון (בזמן מבצע קדש) וראש אג"ם, התמנה בשנת 1963 לרמטכ"ל השביעי של מדינת ישראל.
“הוא הסתכל עליי ואמר: ‘יוסי, אתה תבוא אליי בעוד כמה חודשים ותגיד לי שהתקציב לא מספיק’. אמרתי לו, ‘בוא נראה’. את המשרד סגרתי, אבל כבר לא היה למי לומר את זה. הוא היה אדם ששׂם תמיד את טובת המדינה לפני הכל. מאוד רציני, פדנט בכל פרט קטן. איש מקצוע ברמה יוצאת דופן. זה היה נכון במיוחד בתחום הביטחוני - היו לו שאלות מאוד מדוקדקות לאנשי צה"ל שהגיעו לקבינט. הוא פחד שבפרטים טמון השטן, ולכן הייתה ירידה לפרטים הקטנים ביותר. הוא היה טיפוס הנדסאי כזה, זה היה האופי שלו. זה בא לו מהמקצועיות, מהחשיבה הרציונלית. בגדול, וגם בקטן, הוא תמיד צדק".
שניהם היו אנשים מאוד רציניים, מאוד ראויים, מאוד פטריוטים, אבל העוינות הייתה נוראה. כמי שליווה את הזוג הבלתי אפשרי הזה הרבה שנים, זה היה כמעט בלתי נסבל. כל מילה שהיית מוציא החוצה הייתה נחשבת כאילו אתה משרת את השני. לא היה תיקון אמיתי גם בשנות ה-90, וגם אחרי ששניהם קיבלו את פרס נובל זה לא באמת השתנה. כל מי שחושב שזה שהם התחבקו בעצרת, רגע לפני שרבין נרצח, אומר שהם השלימו - טועה. הם היו אנשים אחראים וראויים, אבל הם לא השלימו באמת".
“איני רואה בשמעון פרס את המנהיג שלי. הוא פעל בכל דרך אפשרית להביא להדחתי. אני מקבל את הכרעת הרוב, שבחר בו כיו"ר המפלגה, ואין זה מונע ממני את המשך פעילותי במפלגה" (יצחק רבין בריאיון למעריב, 12 באוגוסט 1977).