מעשה חסר תקדים
“האבל היה ייחודי בהיקפו ובנראותו במרחב הציבורי הישראלי", מוסיפה ד"ר דולב, “אולם היו בו גם מאפיינים מקובלים שהופיעו במצבי אבל שונים בעולם. למשל, יש מאפיינים דומים בהתאבלות שהתרחשה על רבין ובזו שהתרחשה שנתיים לאחר מכן, על הנסיכה דיאנה, שנהרגה אף היא באופן פתאומי. ארמון בקינגהאם בלונדון הוצף אז בפרחים ובנרות, אנשים בכו בפומבי וכתבו הודעות. אחרי רצח רבין כתבו רבים למשפחת רבין, ונראה שמסגרת האבל המוכרת עד אז, שהייתה רשמית יותר, לא אישית, לא נתנה מענה לצורך ליצוק משמעות לאירוע חסר תקדים בארץ. זו הייתה טראומה קולקטיבית פתאומית בעקבות רצח דמות ציבורית מוכרת לכל. הטראומה יצרה צורך במחוות אישיות, ספונטניות, שטקס רשמי וכללי לא סיפק להן ביטוי".
תופעת נוער הנרות, אומר פרופ' שרביט, שספרו “יצחק רבין, האם השלום נרצח? זיכרון מפוצל", יוצא השבוע לאור בצרפת, הפתיעה בעיקר כי החלה בספונטניות והתקיימה במקביל לפרוטוקול האבל הלאומי הרשמי. “זה התחיל משאיפה עזה של הצעירים לבטא את אבלם באופן שעליו הם עצמם יחליטו", הוא מסביר.
“הם רצו לקבוע איך זה צריך להיראות, בלי קשר לדרך הרשמית, הממוסדת, לארון שהוצב ברחבת הכנסת, לתור הארוך של אלפי אנשים שהמתינו בדממה לתורם, לחלוק לרבין כבוד אחרון. את הקודים התרבותיים המקובלים על בני הנוער, למשל, לשבת בחוף הים, הם החליפו בישיבה בכיכר, והעובדה שהדליקו הרבה נרות נשמה, ולא אחד, היא שנתנה לתופעה את התווית הייחודית. היה שם איזשהו שעטנז בין הסממן הבינלאומי לסממן היהודי, שילוב בין דבר גלובלי ודבר מקומי. זה שבה את ליבנו כי הנערים הצליחו ליצור ריטואל שיש לו שורשים יהודיים מסורתיים, אבל הוא אחר. המעשה הזה שלהם דומה, בהקשר הזה, למעשה הציוני כולו, שיונק מהמסורת היהודית ובה בעת משנה אותה".
פלונטר של 30 שנה
מוסיפה ד"ר דולב: “בהקשר של האבל, הצורך להיות בקבוצה עונה להבנתי על הנחמה שיש בדמיון לאחר. במצבי אובדן פתאומיים עולה תחושת חרדה משמעותית, ולהיות בקבוצה ולראות אחרים בוכים נותן תחושת אישור פנימי לרגשות האישיים ולביטוי שלהם. בתוך עיבוד רגשי, הצעד הראשון הוא ההכרה בכך שכל רגש הוא לגיטימי. מבחינה פסיכולוגית, רגשות עונים על צורך ודוחפים אותנו לפעולה. עצב מעורר צורך בנחמה ובהסתגלות למציאות אחרת. לרוב, עצב יוביל לפעולות של התכנסות ושל חיפוש מקורות תמיכה. נדמה שהנרות והשקט מתאימים להתכנסות והשירה עונה על הצורך בתחושת התמיכה".
גם 30 שנים אחרי, אומר פרופ' שרביט, החברה הישראלית עדיין מתמודדת עם הקושי המובנה, עם העובדה שרצח רבין התרחש בתחילתו של תהליך השלום – במטרה שהתהליך לא יתקדם ויצמח. “יש בעיה גדולה, איך לחנך על רצח פוליטי שהצליח", הוא מסביר. “בדרך כלל, למשל במקרים כמו רצח קנדי או רצח מהטמה גנדי, האדם נרצח, אבל הרעיון ניצח. פה יש משהו שקשה להתמודד איתו, כי הרצח הוביל להפסקת תהליך השלום. הטלנו על נוער הנרות תילי תילים של תקוות וציפיות וחזונות, קיווינו שהוא יעשה ויצליח במה שאנחנו נכשלנו. אלא שפתאום פרצה האינתיפאדה השנייה, והילדים מהכיכר נהיו חיילים, ודבר לא התפתח בכיוון שאפשר היה לחשוב שיתפתח".
“הם התפזרו, והגיבוש הזה שלהם סביב האבל התפורר", אומרת פרופ' רפופורט. “אני מניחה שרבים מהם אוחזים עדיין בדעות ליברליות, ואני בטוחה שרבים מהם התייצבו לסייע במסגרת העזרה האזרחית ההמונית אחרי 7 באוקטובר. הם תורמים, אבל כפרטים, לא כקבוצה".
להתרפקות על זיכרון ילדי הנרות, מציין פרופ' שרביט, יש נופך רומנטי, כמעט חף מפוליטיקה. הנופך הזה ניזון, לדבריו, מהאמונה שהמשיכה להתקיים לאחר הרצח, ש"איבדנו אותו, אבל מורשתו תישאר. אבל לא במקרה ברמה הלאומית מדגישים את ההיבטים המקובלים על כולם ברבין, כמו העובדה שהיה רמטכ"ל ושר ביטחון, כמו אלמנטים באישיותו, ואת תהליך השלום משאירים בצד – הוא עדיין שנוי במחלוקת. זה הפלונטר שלנו כבר 30 שנה. משאלתו של רבין לא התממשה, ולא ברור מה עושים עם זה".
התופעה הייחודית כל כך, תופעת נוער הנרות, לא חזרה על עצמה באירוע המזעזע והטראומטי שחוותה החברה הישראלית 28 שנים אחרי - טבח 7 באוקטובר. “לאחר רצח רבין היה זעזוע עצום, אבל המוסדות תפקדו, הסדר הציבורי נשמר לחלוטין", פרופ' שרביט מנתח. “מהר מאוד מונה שמעון פרס כממלא מקום ראש הממשלה, נפתח ההליך המשפטי נגד יגאל עמיר וקמה ועדת חקירה. ב־7 באוקטובר, לעומת זאת, כולנו חווינו פחד עצום, המערכות לא תפקדו, לא היה אפילו הביטחון שמאפשר לצאת לכיכרות ולהתאבל יחד. תחושת הכאוס הולידה התגייסות אזרחית למען מי שנזקק לעזרה, ולא טקסי אבלות משותפים".
התרעות פיקוד העורף