היחידה לצילום רפואי באיכילוב הוקמה בתחילת שנות ה־70. כיום יש בה שישה עובדים: ארבעה צלמים ושתי גרפיקאיות. "היחידה הוקמה כדי לצלם פעילות רפואית, ניתוחים, חולים, לצרכים רפואיים בלבד, כגון למידה, ספרות רפואית והרצאות", מתארת גטניו בת ה־53 מקריית אונו, העובדת במקום 31 שנה. "בהמשך התווספו צילומי יחסי ציבור של בית החולים, צילומי אירועים ועוד. יש לנו ארכיון שלם ובו כל הרגעים ההיסטוריים של בית החולים".
להגיע הכי מהר שאפשר
העובדים ביחידה מגיעים אליה בכל בוקר, ולא תמיד יודעים מה ילד היום. "פתאום יש איזה אירוע מיוחד, ואנחנו נקראים לצלם", מתארת גטניו. "למשל, בשבוע שעבר הייתה במנחת המסוקים הצעת נישואים של טייס פצוע שמאושפז בשיקום ורצה להפתיע את בת זוגו. עלינו למנחת וצילמנו את ההצעה".
"אנחנו מקבלים משימות מהדוברות ומהשיווק, לדוגמה, לתעד דברים חדשניים טכנולוגית", מוסיפה ירושלמי, 60, מגבעתיים, שעוסקת בצילום רפואי 36 שנה. "היו, למשל, ניתוחים מאוד מורכבים שנעשו בדרך חדשה. כשהתחילו עם הרובוטים, תיעדנו, ותיעדנו גם ניתוח להסרת גידול מוחי דרך ארובת העין".
ויש גם יוזמות אישיות, רגעים שבהם השתיים מסתובבות במסדרונות בית החולים ומתעדות דברים שהן נחשפות אליהם. "אנחנו כל הזמן עם המצלמה, רואות הרבה פעמים דברים שאחרים לא רואים", אומרת גטניו.
"היה לנו פרויקט שבו תיעדנו את האנשים שמתפעלים את בית החולים", מוסיפה ירושלמי. "צילמנו את הסניטרים, את צוות הניקיון, את עובדי המכבסה שבה עוברות כמה טונות כביסה בכל יום. תיעדנו במשרדים את המזכירות. צילמנו את כל האנשים שנמצאים שם כדי להרים בית חולים כל כך גדול. זה ללכת אחריהם, מעין פפראצי, ולתפוס אותם ברגעים הקטנים. כל התמונות האלה מופיעות ומתחלפות על מסכים שנמצאים ברחבי בית החולים, וזה עושה טוב לעובדים".
"התפקיד הראשוני הוא לתעד את כל האלמונים, הלא מזוהים שמגיעים. כאלה שלא יכולים לדבר, חסרי הכרה, כאלה שאין להם תעודת זהות, כאלה שהפנים שלהם מרוטשים. אנחנו מצלמים כדי שהמשפחות יוכלו אחר כך לזהות. צילמנו בעשרות פיגועים, לצערנו הרב. אנחנו מתעדים גם את המצב שבית החולים נמצא בו בזמן פיגוע, אם זה המיון, או חדרי הניתוח. אף אחד לא אומר לנו מה לצלם. אנחנו יודעים מה הפריים. הצילומים הולכים לארכיון בית החולים ונשמרים לאורך כל השנים".
"כשהתחלנו לעבוד, היו פילם ונגטיבים, בכלל לא היה צילום דיגיטלי", נזכרת ירושלמי. "יש גם ארכיון נגטיבים גדול. דאגנו שהכל יהיה סרוק ומקוטלג".
"המלך אמר, 'I see a woman photographer', ניגש אליי, דיבר איתי. דבר נוסף שזכור לי קרה לא מזמן, כשתיעדתי לידה בניתוח קיסרי – באישור ההורים, כמובן – בזמן שלתינוק, כשהוא עדיין מחובר בחבל הטבור, עושים ניתוח. זה היה מקרה מיוחד, ניתוח שנעשה תוך דקות. מאוד התרגשתי, צילמתי ובכיתי יחד. שבוע אחרי זה עשו לו ברית".
ירושלמי: "זכורה לי מאוד מלחמת המפרץ, כששמנו ניילונים על חלונות המיון. כל צוות בית החולים היה במקום 24 שעות. גם חיילים היו מגיעים וישנים על הרצפה בבית החולים. הפריים היה לראות את הצוותים והחיילים ישנים בבית החולים. בחוץ לא היה אף אחד, ואילו בית החולים היה מלא באנשים. אני גם זוכרת את הפיגוע ברכבת הקלה ביפו, באוקטובר 2024, במקביל לירי הטילים האיראניים".
"בדיוק בזמן הזה הבן שלי יצא לעבודה והיה במקום הפיגוע. הוא אמר שיורים וסגר את הטלפון. אני הייתי צריכה להגיע לבית החולים ולצלם את הפצועים הראשונים שמגיעים, כשאני יודעת שהבן שלי מסתתר ברגעים האלה. זכורים לי גם הצילומים בתקופת הקורונה. אחד מהם היה כשאפשרו בפעם הראשונה לבני משפחה להיות עם קרוב שלהם שהיה חולה קורונה סופני. צילמתי את מפגש הפרידה".
לחפש את המקום האנושי
"ב־7 באוקטובר הצילומים הראשונים שלי היו של האנשים שהגיעו מהנובה. אז פתאום הבנו את גודל האירוע", משתפת ירושלמי. "דבר נוסף שהפיל אותי, מה שנקרא, היה כשצילמתי מפגשים של משפחות חטופים עם משלחות שהיו מגיעות לבית החולים מחו"ל. תמיד כשאני מצלמת, אני מחפשת את המקום האנושי, להראות את הכאב. כשצילמתי אמא של חטופה מדברת עם יו"ר הפרלמנט הרומני, נשברתי בין המקצועיות ובין מה שאני מרגישה, והתחלתי לבכות".
המטען הרגשי בעבודה משפיע גם על החיים האישיים. "מישהו מהמעגל הקרוב לי נפטר", מספרת ירושלמי. "כשזה קרה, הרגשתי שאני לא יכולה לבכות יותר. את מתרגשת עם מי שאת מצלמת אותו, ואז בחיי היומיום את לא יכולה להכיל יותר".
גטניו: "לי אישית היה ממש קשה לצלם בפתולוגיה. בעבר היינו מצלמים שם, למשל נתיחה של עוברים מתים או של גופות אחרות. אבל לימדנו את העובדים לעשות זאת בעצמם והפסקנו לצלם שם כי היה לנו מאוד קשה לראות את זה".
תערוכת הצילומים של השתיים תוצג במסגרת פסטיבל הצילום הבינלאומי ה־12
PHOTO IS:RAEL, המתקיים בשיתוף מרכז ענב וגן עופר (גן העיר) תל אביב, בניהולו האמנותי של אייל לנדסמן. האוצרת היא סבטלנה ריינגולד. יוצגו בו כ־50 תערוכות של צלמים ישראלים ובינלאומיים מובילים, ולצידן יתקיימו עשרות אירועים: מפגשים, סיורים, פאנלים, הרצאות ואירועי אמנות. נושא הפסטיבל השנה הוא Voices, קולות, כשהמטרה היא ליצור במה ייחודית שמאפשרת לשתף נושאים מגוונים, במטרה לקדם שיח, דעות ורעיונות ולחזק את חופש הביטוי.
במרכז הוקם בתוך שעות בית חולים חירום ממוגן מתחת לאדמה. דרך עדשת המצלמה נחשפים רגעים של מסירות, מקצועיות וחמלה, שבהם המשיך הצוות הרפואי לטפל, להציל חיים ולתמוך במטופלים תחת אזעקות וירי טילים.
בין התמונות ניתן לראות טיפול בפצועים בחדר הטראומה, העברת פגים מהפגייה למרחב ממוגן, אוטובוס טיפול נמרץ של מד"א עם חולים ופצועים שהגיע לאיכילוב מהמרכז הרפואי סורוקה לאחר שזה נפגע בהתקפת הטילים, וגם צילום המתעד רגע של חמלה בין אם לבתה במחלקת גריאטריה.
"הצילומים האלה מבטאים את ההוויה של האנשים שעבדו בבית החולים במהלך המלחמה עם איראן, את הקשר ביניהם, וגם מה שאנחנו חווינו מבחינה רגשית", אומרת ירושלמי.
"זה היה מראה שלא ראינו אף פעם, הייתי בשוק שפתאום כל המחלקות נמצאות באותו מקום", מוסיפה גטניו. "הבנו שאנחנו ברגע ממש היסטורי. זה גם נראה כמו סרט הוליוודי. היה קשה להאמין שזו המציאות".
התרעות פיקוד העורף