אולם תהליך פירוק חיזבאללה מנשק טרם עלה על המסלול המהיר, למורת רוחן של ישראל ובעיקר ארצות הברית. ישראל ניצבת כעת בפני דילמה: האם וכיצד לשמר, ואולי אף להגביר, את הלחץ המדיני והצבאי על ממשלת לבנון כדי שתפעל ביתר נחישות? האם יש בכך סכנה (או הזדמנות) להסלמה נרחבת יותר?
בפני ישראל עומדות שלוש אפשרויות. האחת, שימור הסטטוס קוו. המשך הלחץ הצבאי־מדיני על ממשלת לבנון, בתקווה שהוא יעשה את שלו בלי להביא להסלמה רחבה מדי. יש בכך היגיון, אולם השעון הפוליטי מתקתק, בביירות (בחירות לפרלמנט צפויות במאי), וכנראה גם בירושלים.
אפשרות שנייה, החרפה משמעותית והרחבת הלחימה. חיזבאללה ואיראן חלשים מתמיד, ואפשר שרק הסלמה תניע את ממשלת לבנון ואת חיזבאללה להתקדם בכיוון הרצוי. מאידך, לא ברור אם טראמפ יתמוך בכך, לאחר “השגת השלום” ברצועת עזה, ולא ברורות ההשלכות האזוריות הרחבות. בעינה עומדת השאלה אם הדבר ישרת את הממשל הלבנוני, או יביא להחלשתו ואף לקריסתו.
האפשרות השלישית, מהלכים מדיניים לעידוד הממשל הלבנוני להתקדמות, בשילוב המשך לחץ צבאי. ישראל יכולה להרים את הכפפה שהנשיא עאון השליך בדמות נכונות לחידוש משא ומתן בסוגיות הגבול. הצלחת משא ומתן כזה עשויה לייצר לחץ אפקטיבי להתקדמות בפירוק חיזבאללה מנשקו.
ישראל מבכרת להסתמך כמעט רק על כוחה הצבאי, אולם יש להכיר בכך שתהליך פירוק חיזבאללה מנשקו מורכב, חייב לכלול היבטים פוליטיים ויארך זמן. השיח הציבורי בלבנון השתנה לטובה. לצד התנגדות למשא ומתן מדיני עם ישראל, מתרבים הקולות שאינם חוששים מכך.
התרעות פיקוד העורף