אשדוד, העיר הדרומית התוססת, ידועה בחופיה הזהובים, במרכזי הקניות הגדולים, במסעדות השוקקות ובאווירה המיוחדת. אבל מאחורי החזות המזמינה מסתתרות שכונות ותיקות שבהן המציאות רחוקה מלהיות ורודה. שכונות שבהן מתגוררים בעיקר קשישים ואוכלוסיות מוחלשות, שחשות נשכחות ומתוסכלות מתפקוד הרשויות האמונות על רווחתן.
סיור שקיימנו השבוע בעיר חשף תמונה קשה: מבנים מתפוררים, קירות מכוסים עובש וירוקת, סדקים עמוקים בבטון שמעידים על שנים של הזנחה. בתים שנראים כאילו אינם ראויים למגורים אנושיים זה זמן רב. התושבים, רובם מבוגרים, מספרים על חיים של חוסר אונים, פחד ובדידות – במיוחד בזמני משבר כמו המלחמה.
"אין לנו למי לפנות"
באחת השכונות הוותיקות, יצאה מדירתה אישה מבוגרת. פניתי אליה בזהירות, ושאלתי האם היא חשה בטוחה בביתה והאם המבנה ראוי למגורים. תשובתה הייתה חד משמעית: "אין לנו למי לפנות, מה לא ניסינו? זה המצב. התרגלנו לחיות בסירחון הזה. האנשים פה רובם זקנים או אוכלוסיות מוחלשות, מי יעזור לנו?"
הסירחון שהזכירה אינו מטאפורה. הוא נובע מעובש שמכסה את הקירות, מלחות חודרת וממבנים שמתפוררים לאטם בגלל בלאי. תושבים אחרים מספרים על תלונות חוזרות ונשנות לגורמים האחראיים, שלא זוכות למענה ממשי. "שנים אנחנו מתלוננים, אבל שום דבר לא משתנה", אומר אחד מהם.
שכונת עוזיהו: פחד בזמן מלחמה
היא ביקשה להוסיף פרטים על בעלה, שנמצא זה שנים תחת מגבלה פיזית קשה: "הוא לא יכול לרדת במדרגות. חוסר אונים טוטאלי. שנים הבן אדם לא יצא מהבית. אני לא צריכה לספר לך איזה סיוט היה במלחמה עם איראן". הסיפור שלה ממחיש את הפגיעות הקיצונית של האוכלוסייה המבוגרת בשכונות אלה – ללא מקלטים נגישים, ללא מעליות תקינות וללא תמיכה מספקת.
ביציאה מהשכונה פגשתי תושב נוסף, שסיכם את התחושה הכללית: "השכונות הוותיקות נשכחו. אף אחד לא עושה כלום כדי לשפר את חיינו". הוא הוסיף כי רוב התושבים כאן מבוגרים, "אין מי שירים את הכפפה, זה קשה".
התמונות והסיפורים מהשטח מעלים שאלות קשות על סדרי העדיפויות בעיר. בעוד אשדוד מתפתחת ומשקיעה בפרויקטים חדשים, השכונות הוותיקות נותרות מאחור. התושבים אינם דורשים מותרות – רק תנאים בסיסיים, תחזוקה ראויה ומקלטים נגישים.
מעיריית אשדוד טרם התקבלה התייחסות רשמית לפניותינו.
התרעות פיקוד העורף