כל פעם שמתפרסמת בתקשורת ידיעה על שובו הצפוי של חלל חטוף מעזה לישראל, יעל אדר מתייצבת בצמתים כדי לקבל את השיירה המובילה את החלל אל שטח ישראל ולחלוק לו כבוד. אדר גם זועקת את קולן של משפחות החללים החטופים שיקיריהן עדיין לא הושבו והיא יודעת מה הן מרגישות, כי היא עצמה הייתה שם.
בנה, רס"ר תמיר אדר ז"ל, רבש"ץ כיתת הכוננות של קיבוץ ניר עוז, נפל בקרב מול מחבלי חמאס ב-7 באוקטובר, והוחזק בשבי עד שהובא לפני כשבועיים למנוחת עולמים בישראל.
"ברור לי מאליו שאני צריכה לעשות זאת, ושכולנו צריכים לעשות זאת", אדר מסבירה. "אם יש משהו שחימם לי את הלב בלילה שבו החזירו את תמיר שלי, זה שאנשים שלחו לי תמונות שלהם עומדים בצמתים ומקבלים אותו. התחושה הזו, שהחטופים החללים, שהובאו בחשיכה לישראל אחרי שהיו מוטלים איפשהו מתחת לאדמה, זוכים לקבלת פנים מעם ישראל, מחממת את הלב. לדעת שהבן שלך לא חוזר לארץ 'לבד', אחרי כל הכאב שמשפחות החללים החטופים חוות, זה מנחם".
הסוף עדיין רחוק
"כשהחיילים הדר גולדין ואורון שאול נחטפו, העם לא יצא בהמוניו לרחובות. לא הבנו את החשיבות", אדר טוענת. "הפעם, מאז 7 באוקטובר, העם יוצא לרחובות. הבעיה היא שמאז שחזרו החטופים החיים, שזה הכי משמח בעולם, יש מיליון סוגיות אחרות שתופסות את הכותרות ומסיטות הצידה את עניין החטופים. כשהם חוזרים, רק מודיעים כבדרך אגב ועוברים להתעסק בחדשות אחרות, בתוכניות ריאליטי ובדברים שמחים. גם כשהבן שלי הוחזר אף אחד לא עצר".
אדר ממשיכה "מה קורה פה? זה מה שמגיע לגיבורים האלה אחרי שהם נתנו את חייהם למדינה? לא ראוי לעצור ליום או יומיים בלי תוכניות טלוויזיה מבדרות ובלי שיח רדוד ומפלג? יכלו לתת את הכבוד, להשאיר בטלוויזיה את הלוגו עם מספר הימים שבהם החטופים החללים עדיין בשבי. אני פותחת ערוץ 12, ורואה בראש המסך דגל ישראל, מנסים להחדיר לנו את התקומה - למרות שבשבילי עוד אין תקומה, כי לא כל החטופים חזרו. בערוץ 13 גם אין דגל ישראל - עוברים לפרסומות שמחות".
איזה ניצחון זה?
"הוא תמיד חייך בהילה כזו", מספרת אמו, שגרה עכשיו בקריית גת, עם חברי קהילת ניר עוז. "הוא עסק בחינוך בלתי פורמלי, ואמר משפט קבוע: 'החיים פשוטים אם לא מסבכים אותם'. הוא חי את המנטרה הזו. מבחינתו, לא היה שום דבר מורכב. תמיר טען שכל אדם מייצר לעצמו את המציאות שבה הוא חי. אתה לא יודע כמה אנשים אמרו עליו שהוא היה החבר הכי טוב שלהם. הוא היה יחיד סגולה. יממה אחרי 7 באוקטובר, כשהבנו שיש חטופים, ידעתי שתמיר נחטף. הוא לא ענה לטלפון, לא נמצא מוטל בשום מקום בקיבוץ ולא היה באף בית חולים".
אדר ממשיכה ומספרת "הצבא הגדיר אותו 'נעדר' במשך שלושה שבועות, אבל לא הסכמתי להגדרה הזו, כי 'נעדר' זה מי שהלך לאיבוד, ואז האחריות מוטלת עליו. תמיר לא הלך לאיבוד. חשבתי לתומי שזה שהוא מוגדר 'חטוף' אומר שהוא בטח בחיים וישוחרר בקרוב. לא שיערתי שהסאגה הזו תימשך שנתיים. גם אחרי שאמרו לנו שהוא נהרג חשבתי שעוד יש תקווה שהוא בחיים כי היו מקרים שדיווחו על חטוף וטענו שהוא מת והוא חזר בחיים".
אדר חושבת לא רק על משפחות החטופים, ולא רק על החללים והפצועים, אלא על כולנו. "אנחנו זקוקים לשיקום לאומי", היא אומרת. "תמיר הוא קורבן של מחדל, מחדל שלא מוכנים לבדוק אותו כרגע, אבל הוא ושאר הנרצחים, הנופלים והחטופים החללים לא יכולים להישאר קורבן שווא. אין לי דרך להחזיר את תמיר לחיים, הלוואי שיכולתי, אבל הוא חייב להיות קורבן של תיקון. רק אז אני אוכל לנשום. הצער כנראה לא ייפרד ממני. הוא ילך איתי לעולם, עד סוף ימיי. אבל התיקון יכול להחזיר לי נשימה, לתת אופק לילדים ולנכדים שלי".
אדר מסכמת "התיקון הזה יתאפשר אך ורק כשתוקם ועדת חקירה ממלכתית, שהיא הכרחית. הזוי שמסרבים להקים ועדה כזו, והתיקון יתאפשר גם כשהשיח במדינה ישתנה. אם נמשיך להיות מפולגים, לזרוע שנאה אחד כלפי השני בגלל עמדות פוליטיות, אז לא למדנו כלום מ-7 באוקטובר. השיח צריך להשתנות והלמידה של לקחי 7 באוקטובר צריכה להיות לאומית. רק כך נוביל תיקון ושינוי פה".
התרעות פיקוד העורף