"לא הכרתי את איתי, אבל למדתי להכיר אותו דרך העוצמה של אוהביו. הסירוב שלהם לתת לעולם לשכוח מזכירים שאפילו באפלה אהבה לא נמחקת. זה גרם לי להרהר במותו של הבן שלי. לאבד את ילד כואב מעבר למילים. דרך העזרה להם עזרתי לרפא גם את הנשמה שלי. לנצח אהיה אסיר תודה על כך. עכשיו במקום כלשהו איתי ואנדרו מצאו אחד את השני, שתי נשמות יפות שמחייכות אלינו, שדרכם מצאנו מטרה בתוך הכאב. איתי הראה כמה חיוך, צחוק ורוח של אדם אחד יכולים להשפיע על העולם, מזכירים לנו לחיות את החיים במלואם ולא לאבד תקווה שהטוב, גם מתחת לסבל, יכול לעלות שוב".
"אני מבינה שאצטרך לקבל את זה שאני לא אוכל לחבק אותך יותר, שאני לא אוכל להכין לך יותר עוגיות שוקולד צ'יפס, שאני לא אוכל ללכת איתך יותר לקולנוע בימי חמישי, שאני לא ארוך יותר שולחן לחמישה. כבר לא תטוס עם נטע, אהובה, בטיול של אחרי צבא, ולא תנהג במכונית מרוץ כמו שרצית, ולא תקלע יותר שלשות מדויקות לסל. לא תשחק יותר עם הכלב שלך גודשי שאתה כל כך אהבת, לא נלך יותר לאכול יחד המבורגר עם ממון קטשופ, כבר לא תזמין יותר מגש פיצה שלמה רק לך באמצע הלילה, וכבר לא נצא לחופשות יחד כמשפחה שלמה. ואתה גם לא תצחיק אותי יותר - כמה שאני מתגעגעת לצחוק שלך".
"ואפרופו מצחיק, חולצת המש"צים שחזרת איתה מעזה ממש מצחיקה, היא כל כך אתה. כאילו שידעת שאנחנו פוחדים שיהיה קשה לזהות אותך, אז נתת לנו קצת עזרה. חזרת שלם ושלב, כמו שגיבור ישראל צריך לחזור מהקרב, עם חולצה שלא משאירה מקום לספק איפה הלב שלך היה כל חייך - עם המש"צים. וסרבל שריון מלא באבק, כמו שתמיד אהבת. כמה שרציתי שהסוף יהיה אחר, שטעו, שתחזור בחיים, שנשקם אותך. היו לי חלומות מוחשיים על איך תחזור בחיים. איתי, אני מקווה שאיפה שאתה נמצא, אתה יודע שעשיתי הכל והרבה מעבר כדי שלא תישאר שם בעזה. וגם אם היה לוקח לי עד המאה של עצמי, לא הייתי מוותרת עליך לעולם".
"יש לי הקלה שחזרת כשאני עוד בחיים, ולא נאלצתי להשאיר את צוואת החזרתך הביתה לאחים שלך, רועי ואלון. כי פחדתי שלא נמצא אותך, שלא נדע מה קרה לך, ושלא נצליח להחזיר אותך. והכי נורא, שאני גם לא יודעת למה בכלל נלקחת ממני יותר משנתיים אחרי. לא קיבלתי תשובות שמניחות את דעתי למה קרה. אני יודעת, איתי, שתמיד רצית שאני אגאה בך, ואני כל כך גאה להיות אמא שלך. ואני נורא מתגעגעת אליך, ואני לא יודעת איך אפשר לחיות עם לב כל כך שבור, איך מצליחים לנשום. רציתי כל כך שתחזור, אבל לא באהרון. שתהיה גיבור, אבל בלי לשלם בחייך".
"איתי, אתה עכשיו מלאך טהור בשמיים, עם סבא גדעון וסבא ג'ק וסבתא מירקה וסבתא רחל, ועם עוד כל כך הרבה גיבורים של המלחמה הזאת. עם אלפי שנאסף חממי, סמל תומר ליבוביץ' שהיה איתך בטנק, עם סרן דניאל פרץ המפקד שלך, עם קיריל ברודצקי שגם הוא שריונר וגם הוא פה איתך, סרן עומר נאוטרה הגיבור שהגיע לפה רק ביום שישי ואתם ביחד - וההורים של עומר פה, המשפחה, כולנו. איזה מסע מטורף שעברנו ביחד בארצות הברית. ועוד כל כך הרבה גיבורים רבים מדי של האסון שנמצאים כאן. אני בטוחה שאתה מצחיק אותם שם למעלה כמו שרק אתה יודע להצחיק, לשמור על המורל. מתן אנגרסט, אחיך על הטנק, חזר הביתה בחיים. מתן אהוב, אני מקווה שעכשיו תוכל סוף סוף להשתקם, עכשיו שכל צוות פרץ נמצא בישראל. נשארו בעזה חמישה חטופים, שאני כל כך שמחה שכמעט כל דובר פה הזכיר את כל השמות, רק כדי להיות בטוחה. רשמתי ואני כל כך מחכה כבר על ההודעה שהיום הדר גולדין יחזור הביתה גם כן כבר - הוא, אחרי 11 וחצי שנים בשבי חמאס".
האב רובי דיבר בכאב: "760 יום. 760 יום חיכינו כדי לומר את המילים הכי פשוטות - חזרת הביתה. איך אפשר לעמוד מול הקבר שלך ולהרגיש שמחה, אולי אפילו שמחה, שחזרת הביתה? השמחה שעולה במקביל לכאב של עקירת חלק מהגוף, חלק מהנשמה. התפללתי, התפללנו לסוף אחר, אבל בין כל התרחישים הגרועים שהיו לנו, זה כנראה היה האפשרות הכי פחות גרועה. בגיל צעיר זה היה ברור שהקלישאה לפיה שילדים הם גרסה משופרת של ההורים, גם אם אינה נכונה במובנים רבים, שהחזק והעקשן תשיג את המטרות שהצבת לעצמך בחיים. אמא ואני תמיד היינו בציפייה איך תגדל ומה תעשה בחיים שלך, כי היה לך כל כך הרבה פוטנציאל בכל כך הרבה תחומים. תמיד, גם כילד קטן, היית עסוק - אולי הרגשת שבאמת אין לך הרבה זמן".
"כמו שהיום שהחלטת, כך פשוט בוקר אחד החלטת שמספיק, כשאתה מפסיק לגמגם זה פשוט נפסק. או שהחלטת שאתה מצטיין בטיפוס על קירות. או המצוינות שלך בכדורסל. ואז כשאתה בערך בגיל חמש עשרה קרה יום הכי נורא לאבא - ניצחת אותי בכדורסל בלי שוויתרתי, והייתי צריך להמציא תירוצים למה אין לי זמן לשחק איתך. ואז שנגמרו לי התירוצים שלחתי אותך לחבר שלי יוסי, מטר תשעים, שחקן מקצועי לשעבר. ומה עשית? גם אותו ניצחת".
"ואז הגעת לצבא, ושוב אתה בוחר להצטיין. מורל אמיתי, צוללן (לימד אותי איך להגיד), מצטרף לצוות פרץ, מתקבל למלא"ר - שהוא ראשי תיבות של מלך האריות, כמעין מסדר מיוחד ומובחר שאמון על משימות גדולות. אתה לא מספר לי מה אתם עושים, על אף שרב אלוף (אתה יודע איזה סיווג ביטחוני יש לי). בסוד אולי קוראים מלא"ר, אבל למלכים והאריות של היום הארור בהיסטוריה שלנו לא הייתה איזו טכנולוגיה חדשנית. האריות הייתם אתם, שעמדתם בקו החזית, הכי קדמי, הכי מסוכן, שהלכתם קדימה לתוך תופת רותחת. מנהלים את הקרב של החיים, קרב גיבורים, להציל כמה שיותר אזרחים מגורל אכזר".
"אתה, צוות פרץ, ועוד לוחמים בודדים מדי, שהיו שם ב-06:20 בבוקר - יצאתם קדימה, השארתם מבטכם, הסתכלתם לשליחי השטן בלובן של העיניים, עד שבשוך היום הם השפילו מבטם. המילה גיבור משתמשים בה לפעמים בקלות דעת. מעטים בעולם באמת יכולים לקבל את התואר הזה, אבל אתה איתי, ביחד עם צוות פרץ - היקום שיבץ אותך לתפקיד החשוב מכל, להציל חיים. והיום, אחרי 760 יום, אתה סוף סוף מקבל מעם ישראל את מדליית הגיבור שמגיעה לך, בהקרבה אישית כואבת. כמה מטרים ממקום המנוחה שלך, בבית העלמין הקדוש הזה, קבור חבר הטנק שלך תומר ליבוביץ' זיכרונו לברכה. יש לך עוד חבר לידך, גיבור ישראל סרן עומר נאוטרה, ובזכות עוד מאות לוחמים גיבורים נוספים ממלחמת שבעה באוקטובר. ולא, לא נקרא למלחמה הארורה הזאת מלחמת תקומה".
"נכתב בדמכם פרק גבורה ייחודי, שעוד רבות יסופר עליו בהיסטוריה של מדינת ישראל. הפרק הזה מסמל את הערכים האמיתיים של עם ישראל - ערבות הדדית, רעות, דאגה לזולת, ערכים שהפכו ללוחמים לפקודה מחייבת ולתוכנית מבצע. ופה, אני רוצה לפנות בצורה אישית לשר אופיר סופר, נציג הממשלה. קודם כל, מכל חברי הממשלה, אתה הכי מסמל בעיני המשפחה שלנו את הערכים של היהדות שגדלנו עליהם. בגלל זה אתה כאן היום, כמו שהיית פה ביום שישי בשביל משפחת נאוטרה. ומפה אני מבקש ממך, כשחבריכם לממשלה שוכחים מהם הערכים האמיתיים של היהדות, ואתה רואה את אלו שמחפשים את שלושת הכ', כבוד במקום ענווה, כוח במקום עזרה לזולת, כסף וקומבינות מהקופה הציבורית במקום ואהבת לרעך כמוך - תזמין אותם לפה. אני אהיה פה עם גיבורים נוספים, ונסתובב ביחד. וגיבור ישראל אסף חממי, ועוד רבים וטובים במקום הקדוש הזה, ונאפס להם את הצורה. ואם לא, נשלח אותם".
"איתי, כששאלנו אותך אם לא מסוכן, אמרת לנו שאתה הכי מוגן בטנק, ועד היום לא היה לוחם על אדמה שקרה לו משהו. ואמרת שאתה לא מקנא באותם מחבלים שצריכים לעמוד מול הטנק הזה. אבל היית הבן הגיבור שלי. המפקדים שלך פטרו אותך. אמרו לך שהקרב המשמעותי הבא הולך להיות בצפון, ולא בעזה. הפוליטיקאים שלנו גם נתנו לחמאס מוטיבציה לתקוף, כי הפוליטיקאים האלה לא רצו להקשיב למפקדי הצבא שבאו ואמרו למה לסכנה שבפתח הדלת למדינת ישראל, וצריך לאחד את השורות, צריך להוריד את הלהבות מהשיח הציבורי - אבל הם לא הקשיבו".
"ופה, מעל לקבר שלך בן יקר שלי, גיבור ישראל - אני מבטיח לך, אמא, אבא ועוד רבים אחרים, נרדוף אחרי אלו האשמים ששמו אותך בבסיס לא מוגן, בלי תגבורת, באותה שבת ארורה, ואותם מפקדים שנשארו מאחור ולא באו לעזור באותו יום. וגם הפוליטיקאים שהיו אמורים להיות המבוגר האחראי בחדר, האחראים העליונים לביטחונה של מדינת ישראל - אנחנו נרדוף את כולם ולא נפסיק עד שיחייבו אותם תחת שבועה לתת לכל עם ישראל תשובות ולשאת באחריות שלהם. הכול במסגרת ועדת חקירה ממלכתית".
"לא רק חיינו נעצרו ב-7 באוקטובר - חיים של משפחות רבות מהנופלים והנרצחים, חיים של אלפי פצועי צה"ל. להם אנחנו כולנו חייבים כל כך הרבה. אומה שלמה עומדת עכשיו וממתינה לתשובות, מחכה שהצדק גם יראה וגם ייעשה עם האשמים באסון. כמו שמנחם בגין אמר לפני המון שנים - יש שופטים בירושלים ואנחנו סומכים עליהם. הבן שלי, על אף שאתה הגיבור הראשי, גם לנו נתת תפקיד - להיות בקו הראשון שנלחמו בזירה הבינלאומית, בקו הראשון ביחד עם משפחתו של עומר נאוטרה גיבור ישראל, רונן ואורנה, כדי להחזיר את 255 החטופים".
האב רובי סיים ואמר: "איתי, אנו מתחייבים לבוא חשבון עם אלו שלא החזירו אותך ואת כל החטופים מוקדם יותר". באירוע נדיר, המשתתפים מחאו כפיים בסיום דברי ההספד.
"העמוד שנמצא כאן היום הוא ההוכחה לכמה אהבו אותך וכמה נגעת לכולנו. אני זוכרת שמהרגע הראשון שיצא לנו לדבר הבנתי שיש בן אדם מאוד מיוחד מולי, ואותו אני רוצה בחיים שלי. כשרצית להזמין אותי לצאת קראת לי לרגע לצד ולא ידעת מה להגיד. אני כמובן ידעתי, וישר אמרתי כן, עוד לפני שהספקת להוציא מילה. ומשם היינו בלתי נפרדים".
"מה לא עברנו ביחד? שבועות שלמים שלא ראינו אחד את השנייה, ועדיין בכל פעם שנפגשנו הרגיש כאילו ראיתי אותך ממש לפני רגע. תודה שבחרת בי, למרות שידענו שיהיה קשה. תודה שהכנסת אותי ללב שלך ולמשפחה המדהימה שלך, שהדרך שלנו אף פעם לא תיפרד. תודה על מי שאתה בשבילי ובשביל כולם. מהרגע שהתעקשת לשריון, היה ברור שזה הייעוד שלך. ידעת שזה המקום שבו אתה אמור להיות - השליחות שלך. לא פחדת, לא ויתרת. הלכת באומץ בדרך שלך, כמו שתמיד עשית. אני כל כך גאה בך, במי שהיית, במה שהאמנת בו, ובטוב שהאמנת סביבך. וגאה יותר מכל שזכיתי להיות בת זוגתך. תנוח על משכבך בשלום אהוב שלי, הלב שלי שלך, תמיד".
"אני תמיד מתגעגע אליך וכל הדברים שגרמו לבית שלנו והחיים שלנו זה מאוד ניכר. יש דברים שאני בעיקר מתגעגע אליהם, כמו שאתה קורא לנו "צוות אלף" כל פעם שרצית שנעשה משהו. אבל כמו שאני מתגעגע לחיוך על הפנים כשהגעת, ולראות איך אני יכול לדעת שתמיד ידעתי מתי אתה חוזר מהטיול במש"צים, ועוד הרבה דברים אחרים. אם אני אצטרך לסכם איזה בן אדם היית, יהיו פה דפים שלמים. לא יהיה מספיק מקום, כי אתה פשוט בן אדם עם נפש גדולה. אבל אני אסכם את זה למשפטים: שהיית אח מדהים, שתמיד גאה, גם מתי שאתה טועה, ניסית להראות לי דרך אחרת ומצחיקה שלא הבנתי משהו. מישהו שיש לו לב גדול ואכפת לו מכולם, גם אם זה אומר לעזור למישהו בצרה, גם אם אתה לא מכיר אותו - אתה תמיד תעזור בלי מחשבה שנייה".
"למרות שלא אמרתי לך את זה ולא הראיתי לך את זה מספיק פעמים, אני חושב שזה משהו שאני תמיד אתחרט עליו - זה שלא אמרתי לך כמה שאני אוהב אותך, וכמה שאני אוהב אותך בתור אח שלי. שרציתי לשתף איתך על החיים, ולא לקבורה. אני יכול להגיד לך את זה על השלם, ולא נשארת בעזה בגיהנום הזה. אבל יותר מכל, אני מקווה שאתה יודע שאני אוהב אותך, שאתה אח מדהים, ותמיד יהיה כבוד בשבילי שאתה אח שלי, גם קטן למרי. יש בך המון טוב, ותמיד יהיה. אני מקווה שאתה רואה מלמעלה. זה עוזר פעמים כאלה תוריד את החיוך הגדול הזה מהפנים שלך. איתי, אחרי הכול אני רוצה שתדע - אחי א', אלף. זה אלף לך".
"ב-7 באוקטובר 2023 התהפך העולם שלי ושל משפחתי. החיים שלנו השתנו לעד, וההתמודדות שלנו כמשפחה של חטוף הפכה לחוויה מאתגרת שלי ושל המשפחה שלי. בשנתיים האחרונות היינו עדים לכל כך הרבה אירועים, כל כך הרבה שברונות לב, אכזבות. היינו ביותר מדי הלוויות ושבעות של אנשים שנפלו בטרם עת, שאני אפילו לא יודע מאיפה להתחיל לספור. אבל גם היינו עדים להרבה רגעים של חסד, של ערבות הדדית שמגיעה ממקומות שאפילו לא היינו מצפים להם. שותפות גורל הכי אינטימית שיש - משפחות שנכנסו לי עמוק עמוק ללב. ניסיונות לתקן איפה שהכול כבר נשבר. כל מה שאני יכול להגיד שהלוואי שנצליח להיות ראויים עבור כל מי ששילמו בחייהם".
"ישנן הרבה תודות צריך להגיד אחרי מסע של שנתיים, אבל יש אחת שבדרך כלל שוכחים ורציתי להדגיש במיוחד - תודה למטה של משפחות החטופים, לעובדי ומתנדבי המטה בעבר ובהווה, לציבור היקר שיצא לרחובות עם הקריאה "אתם לא לבד, אנחנו איתכם" וגם כאן. אני רוצה להודות לכם מעומק הלב שלי. אתם הסיבה שהמשפחה שלי הצליחה לעמוד על הרגליים במשך השנתיים הארוכות האלה"
"איתי זכה בתואר של החייל האחרון לובש המדים שחוזר מפרוץ המלחמה בשבעה באוקטובר, הלוויה האחרונה של פקוד לרבים היושבים כאן. אבל דווקא ברגע הזה חשוב לי להגיד שהמשימה לא הושלמה. יש עוד חמישה חטופים בעזה שחייבים להחזיר: הדר גולדין, אורון שאול, אברה מנגיסטו, חנאן יבלונקה ויוסף אלחמדאני אלטורי. מי כמוני יודע כמה זה קשה, כמה קשה הציפייה, כמה קשה חוסר הוודאות. אני אומנם כבר לא משפחת חטופים, אבל אני נשבע כאן, ועל הקבר הפתוח של איתי אחי הקטן, להיות שם בשביל המשפחות שנשארו. כי אני יודע מה זה, ואני יודע כמה מפחיד זה להישאר לבד במאמץ להחזיר אותם. לא אנטוש אתכם".
"הנושא הבא - ועדת חקירה ממלכתית, לא פחות. מגיע לאיתי, מגיע למשפחה שלי, מגיע לעוד אלפיים משפחות שאיבדו את היקר להן ביותר, שנבדוק את הכשלים שהביאו אותנו ל-7 באוקטובר - היום עצמו, הימים שקדמו לו, החודשים שקדמו לו, גם השנים שקדמו לו. והאמת שגם את ההחלטות לאורך מלחמת ה-7 באוקטובר חשוב לבדוק, שנוכל להסתכל בצורה אובייקטיבית ומפוכחת על הטעויות שנעשו לאורך הדרך, שהביאו אותנו לסף תהום. מגיע לנו".
"לסיום, אני רוצה להגיד כמה מילים לאיתי, למרות שלא צריך את ההלוויה, ובטח שלא את כל האנשים פה בשביל להגיד לו את מה שאני רוצה לומר. איתי, אני אוהב אותך, אני גאה בך. תודה על מי שאתה, על כל מה שלימדת אותי, ושגם תמשיך ללמד אותי. קשה לי המחשבה שגם כל הכסף, כל הזמן שבעולם, לא יצליחו לתת לי דקה אחת איתך. לקח לנו זמן, אבל אתה יכול לנוח עכשיו. מקווה שגם אנחנו נמצא שקט, בידיעה שאתה כבר לא בעזה. נוח לך, אחי. נזכור אותך".
עוד אמר: "כאן, לצד קברו הטרי של גיבור ישראל איתי חן - שיצא להגן עלינו, על כולנו, אני זועק: לא יתכן, פשוט לא יתכן, שאחרי שנתיים של מלחמה ויותר מאלפיים הרוגים ואחרי לוויה אחרי לוויה, אנחנו חוזרים לאותו סחי, לאותה מדמנה של שישה באוקטובר. לא יכול להיות ששוב הקיטוב והפלגנות – הופכים לחזות הכל, כאילו לא למדנו כלום. רובי, חגית, משפחת חן האהובה; בשם העם כולו, כנשיא מדינת ישראל אני מרכין ראש בפניכם – ביראה בבקשת סליחה ובתודה – ומבטיח: נזכור את איתי לנצח, ננצור את גבורתו וגבורת חבריו את מסירות-נפשו, ונעשה הכל כדי להיות ראויים – לו, להם ולכם. יהי זכרו של סמ"ר איתי חן – גיבור ישראל – ברוך ונצור בלב העם לדור דור ולנצח נצחים".
סמ"ר איתי חן היה הבן האמצעי מבין שלושה אחים. הוא גדל בנתניה, למד בכיתת מצוינות והיה ספורטאי מבטיח. אהב לשחק כדורסל, לטפס על קירות טיפוס ולטייל ברחבי הארץ. בקיץ שלפני גיוסו עבד כמדריך בקייטנה. כנער עסק בפעילות חברתית והיה מדריך של"ח צעיר במסגרת תוכנית של"ח וידיעת הארץ של משרד החינוך. למרות שנפצע במהלך תפקידו, התעקש להמשיך בעשייה ובהמשך להתגייס כלוחם בשריון, בגדוד 77.
"אחרי אחת עשר חודש, כשהם יוצאים, המשפט הראשון שהילדה אומרת לאימא שלה זה, 'אימא, כבר מותר לבכות'. חשבתי עליכם בכל השנתיים האחרונות הללו, על השיר הזה של אלתרמן - מתי יהיה מותר לנו לבכות? כי מהרגע הראשון, המשפחה האדירה הזאת, איך אמרת לי רובי? צריך ללכת, להתקדם. ובהחלטה אמיצה, אמיצה מאוד, ואני חושב שגם הלכתית היא נכונה, לא הסכמתם לשבת שבעה, כי אין שום מראה של ייאוש מלהביא את איתי הביתה".
"אם יש משהו שהיהדות לימדה אותנו, על ההיסטוריה, על החיים, יש משמעות. אנחנו לא תמיד יודעים למה דברים קרו. אנחנו לא תמיד נדע את הסיבה שלהם. אבל הקול המצווה אומר לנו, תלמדו מן ההיסטוריה. תלמדו מן החיים, תמצאו משמעות במה שאירע, כדי לקחת לקח לחיים, לשפר אותם, להיטיב אותם. מהו הקול המצווה של איתי? מהו הקול שזועק אלינו עכשיו מן האדמה ומבקש מאיתנו, תהיו כאלה? איתי היה בין ראשוני הנופלים, ומאחרוני היושבים".
"הוא נפל בשמחת תורה, כששם בבית הכנסת קראנו על הפרידה ממשה רבנו. איתי מובא לקבורה בשבוע, שבו אנחנו נקרא על פרידה מאברהם אבינו. משה רבנו ואברהם אבינו, שני האבות הגדולים של העם היהודי, שהסיפור של איתי שזור בהם. ומה הם נתנו לנו? אברהם אבינו נתן לנו את ארץ ישראל. משה רבנו נתן לנו את תורת ישראל, את הערכים, את הקודים המוסריים שעל פיהם נוכל להתקיים כאן כעם קדוש, כעם חכם ונבון".
התרעות פיקוד העורף