הן נפגשו במסגרת מערך מחנות "עוצמה" של ארגון אלמנות ויתומי צה"ל, שנועד לספק סביבה בטוחה, מעצימה ומהנה ליתומי צה״ל וכוחות הביטחון בגילי 6־18. המערך מיועד לילדים ובני נוער החולקים מסע חיים דומה. המחנות מתקיימים ארבע פעמים בשנה – בסוכות, בחנוכה, בפסח ובחופשת הקיץ. החניכים מחולקים לפי גילים, כשלכל שכבה יש רכז חברתי וצוות מדריכים שמלווים אותה. הרשברג וגרינברג היו יחד בשבעה מחנות כאלה, ונעשו חברות שתומכות זו בזו, ובעיקר מבינות זו את זו.
כל כך עמוק
"הייתי אז בת 7 וחצי. אני זוכרת כשבאו חיילים לבשר שאבא שלי נהרג. הייתי אז בבית, הייתי נוכחת בכל מה שקרה", משחזרת גרינברג. "אבא שלי נורא אהב לטייל. הזיכרונות שנשארו לי הם מהטיולים יחד. אבי גדל בקיבוץ יטבתה, תמיד היה מדבר על כמה הוא אוהב את הקיבוץ. יש בקיבוץ בריכה, והוא לימד אותי לשחות שם כשהייתי קטנה".
"הוא גידל אותנו על ערכים של לאהוב את מדינת ישראל. בכל דבר שעשינו יחד, הוא ניסה להוציא משהו ערכי, גם אם זה דברים קטנים. הוא תמיד ניסה להוציא את הטוב מהחיים. אחרי המוות שלו גם אני מנסה להוציא את הטוב מהחיים".
"אבא נהרג לפני כמעט שנתיים", מספרת הרשברג. "שלושה קצינים דפקו לנו בדלת בסביבות 11 בלילה. אנחנו ארבעה ילדים. אחי הגדול לא היה בבית ברגע ההודעה. אני לא שמעתי את הדפיקה בדלת, כי הייתי בחדר. אבל שמעתי את אח שלי בוכה ושואל למה דווקא הוא, איך זה קרה דווקא לו. אחותי באה וקראה לי, אמרה לי שיש אנשים בסלון. ראיתי שני קצינים יושבים, וישר הבנתי".
"הסתכלתי על אחותי וראיתי אותה מתחילה לבכות. היא אמרה לי: 'נטע, אבא נהרג'. הצטרפתי וישבתי עם כולם בסלון. בהתחלה לא הבנתי כל כך את הסיטואציה. ואז כולם התחילו להתקשר, להודיע לכל מיני אנשים. חשבתי איך בכלל מודיעים על דבר כזה, מה אני אמורה לעשות".
הוריה של הרשברג היו גרושים. "אבא גר בלהבים, היינו באים אליו לכל סוף שבוע שני, ומדי פעם הוא היה מגיע אלינו", היא משחזרת. "גם אם לא היינו מדברים כל יום, היה חשוב לו שכשהוא בא – אז שנדבר, שאשתף אותו במה שקורה לי. היה לו מאוד חשוב להיות מעורב, להיות חלק מהחיים שלנו. אני ואחי הקטן היינו משחקים איתו בכל מיני משחקים, שש בש ושחמט. הלכנו איתו הרבה פעמים לכל מיני אטרקציות".
"אני גם חושבת על העתיד. אומרת שאבא לא יהיה איתי כשאעמוד מתחת לחופה. כשסיימתי תיכון, הוא לא היה בקהל. כשחברות מספרות סיפורים מצחיקים על אבא שלהן, אני יושבת ושותקת כי אני זוכרת איזה מצחיק אבא שלי היה, וזה מבאס. יש לי שני אחים גדולים, ואני שומעת מהם איך אבא היה. זו תחושת החמצה שלא זכיתי לחוות את אותם רגעים".
הרשברג: "אני הכי מתגעגעת לצחוקים שלנו בכל פעם שהיה לוקח אותנו. בנסיעה כל הזמן צחקנו, דיברנו, שמנו שירים. אני גם מתגעגעת לבדיחות שהוא סיפר. הן לא בהכרח היו מצחיקות, אבל הוא צחק מזה, ומה שהצחיק אותנו זה בעיקר הצחוק שלו. זה געגוע בלתי פוסק".
קשר נורא אישי
נטע הרשברג ושירה גרינברג נפגשו לראשונה במחנה "עוצמה" בפסח 2024, ומאז נפגשו במחנה זה שש פעמים נוספות. "יש משהו מיוחד במחנה", מספרת גרינברג. "הקשר שנוצר בין המשתתפים נורא אישי. כולם הופכים לחברים מאוד טובים".
"בלילה האחרון של המחנה הראשון שהייתי בו, הכל הציף אותי", נזכרת הרשברג. "כל השיחות שהיו הציפו אותי והתחלתי לבכות. באותו זמן עדיין לא הכרתי את שירה לעומק. אבל היא ישר באה אליי, יצאנו מחוץ למעגל, דיברנו. היא עזרה לי, נתנה לי עצות מהניסיון שלה, כי אצלי זה היה עדיין מאוד טרי".
"אני ממש זוכרת את השיחה הזאת", אומרת גרינברג. "אני מרגישה שבכל פעם שאני מדברת עם מישהו שהאובדן שלו טרי, אני רואה את האובדן שלי בו. מרגישה שאני רוצה לעזור לכולם, כי פתאום זה מחזיר אותי אחורה, למקום שהייתי בו לפני הרבה שנים. אני רוצה לעזור להם כי אני מרגישה את הכאב שלהם".
הרשברג: "זה עודד אותי, כי לא יצא לי לפני כן לדבר עם עוד אנשים שחוו מה שאני חוויתי. ושירה עם ניסיון, ראיתי איך היא מתמודדת, וזה עזר לי להבין שמה שאני מרגישה זה בסדר, זה לגיטימי. אני גם יודעת שתמיד אני יכולה להתקשר אליה, לפנות אליה, לבקש את עזרתה, ושהיא תהיה אוזן קשבת, תייעץ ותעזור. משהו במחנה המשותף גורם לך להיות שם בשביל השני. זה שונה מקשר עם חברים אחרים שלך, שלא באמת מבינים מה אתה חווה".
גרינברג: "חשוב לי להגיד שאם נטע מרגישה שבשיחה שלי ושלה אני חיזקתי אותה, אז אני מרגישה שזה הדדי. השיח על האובדן הוא נורא פתוח ונורא מחזק. ביומיום לא יוצא לך לעשות את השיחות האלה. לכן בסופו של דבר שתינו ממשיכות לחזק אחת את השנייה".
התרעות פיקוד העורף