למרות הפעילות הענפה של המסדר והמשפחה – הפגנות, עצומות, כנסים, פעולות הסברה בארץ ובעולם, מחוות סמליות דוגמת שיגור עפיפונים עם מסרים – התודעה הציבורית בנושא נותרה רדומה. “עשינו אינספור דברים. לפעמים הגיעו אלפים, אבל בדרך כלל היינו עשרות. זה היה כמו לחצוב בסלע", בת אדם משחזרת.
לדבריה, רק אחרי 7 באוקטובר, אז נחטפו 251 אנשים, חל מפנה עמוק בתודעה: “פתאום אנשים הבינו מה זה חטוף ומה זה חלל חטוף. פתאום הבינו מה זה שחוטפים גופות. שמחה אמר במשך שנים: ‘מי שמפקיר חללים, יפקיר פצועים ויפקיר חטופים’. וכך היה".
את הימים האחרונים, שבהם התבשרו הפעילים על השבת גופתו של גולדין, היא מתארת כחוויה מטלטלת. “הלב שלי דפק כל כך חזק שבעלי חשש לבריאותי", בת אדם אומרת. “הדמעות פשוט זרמו. זו הייתה חוויה חוץ־גופית".
שלשום היא ליוותה את שיירת כלי הרכב שהביאה את גופתו של גולדין למכון לרפואה משפטית באבו כביר. “השיירה חלפה לשנייה, ואת מבינה שהדר שם. רעדתי", היא משחזרת. “לא הכרתי אותו אישית, ועם השנים התחלתי להצטער על זה. למדנו להכיר אותו דרך הכתבים, דרך הדרך. הוא הפך לסמל".
על הוריו של הדר, שמחה ולאה גולדין, בת אדם אומרת: “מנהיגות מסוג אחר. חדים, ערכיים". וגם אחרי השלמת המשימה להשבת הדר, היא מדגישה שאין מדובר בסוף פסוק: “מבחינת ‘מסדר הדר’ זה לא הסוף. יש עוד ארבעה חללים, והמאבק שלנו נמשך עד שהם ישובו".
גם אז, היא אומרת, ההיענות הייתה מוגבלת: “רוב הזמן היינו בין עשרות למאות. היו שהתייחסו למשפחת גולדין כאל כאב ראש. ניסו להפריד בין השבת הדר ואורון ובין שאר ענייני עזה, כאילו מדובר בעולם אחר. 7 באוקטובר שינה את כללי המשחק".
מרילוס, שגם הוא פעיל במסדר מראשיתו, זוכר היטב את תחילת הדרך. “התודעה הציבורית הייתה קרובה לאפס. אף אחד לא הבין מה אנחנו רוצים", הוא אומר. “אנשים צעקו לי ‘רק ביבי!’, רק כי החזקתי דגל ישראל, למרות שהמסדר הוא א־פוליטי. יש אצלנו חברים מכל הקשת הפוליטית. היו גם שאמרו: ‘תעזבו, אל תבלטו’. היינו צריכים להיאבק בלא מעט בורות וציניות. אנשים לא הצטרפו אלינו. הייתה אמפתיה, אבל שום דבר מעבר לזה".
ההיכרות של מרילוס עם משפחת גולדין ותיקה מאוד. “אני ידיד של המשפחה, והדר היה מבני ביתי", הוא מספר. “מהר מאוד הבנתי שזו לא בעיה של משפחת גולדין. זו בעיה של המדינה, ואז, או שאתה מטפל בזה, או שמחר תיתקל בבעיה בעוצמה גדולה יותר".
במשך שנים הוא הקדיש למאבק יום בשבוע באופן קבוע: בצמתים, במפגשים, בהכנת שלטים. “אבל האמת? זה הרבה יותר מיום בשבוע. הנפש שלך עסוקה בזה, ולנפש אין לוח זמנים. אנחנו נמשיך את המאבק עד שובו של החטוף האחרון", הוא אומר.
בראון הגיע לאנדרטת החץ השחור, מקום ההתכנסות של המסדר: “ראיתי חבורה מטורפת, ממש ארץ ישראל האמיתית. אנשי כפר ועיר, ימין ושמאל. אתה בא לשם לתת, אבל אתה הרבה יותר מקבל – ערכים, כוח, משמעות".
גם הוא אומר כי בשלבים הראשונים היה קשה לעורר עניין בנושא: “ניסינו לדבר עם כתבים ומקבלי החלטות, והרבה לא התעניינו, כאילו רצו להשתיק את זה".
ועכשיו, הוא אומר, “הפחד הוא שלא ייווצר מצב שבו משפחות ארבעת החללים החטופים שנשארו בעזה יצטרכו לחכות 11 שנה או יותר. אסור להפקיר אף אחד, ואני מאמין שהם יחזרו. אנחנו ניאבק כדי שהם יחזרו במהרה".
התרעות פיקוד העורף