פציעת ראש, מחלה כרונית
היא סירבה להיכנס ולראות את בנה עד שבעלה חזר לארץ בבהילות והצטרף אליה, אל בני המשפחה ואל חברתו של סער. "ראיתי שחור", היא נזכרה. "הוא היה נפוח ומחובר להמון מכשירים וצינורות. נורא. מצד אחד את אומרת, 'הוא פה, איתנו', מצד שני לא ברור בכלל אם ישרוד את הלילה, אם יתעורר, ואם יתעורר – איך".
כחודשיים לאחר פציעת הראש הועבר סער לבית לוינשטיין. שגרת היום שלו בבית החולים השתנתה ככל שמצבו השתפר, והיא עדיין כוללת טיפולים אינטנסיביים. העובדה שכעת הוא מסוגל לספר בעצמו על שגרת יומו אינה מובנת מאליה. "אני קם בבוקר, מצחצח שיניים, שוטף פנים, לוקח כדורים, אוכל ארוחת בוקר ומגיע לטיפולים", הוא פירט.
"יש לי קלינאית תקשורת וריפוי בעיסוק ופיזיותרפיה וטיפול במוזיקה וטיפול במטבח ופסיכודרמה, מלא טיפולים. זה עד 15:00, ואז אני הולך לשעה לישון, זה חשוב", הוא חייך. "אחר כך אני לומד, מתרגל תקשורת ופיזיקה ומתמטיקה. בערב אני רואה טלוויזיה, וכל הזמן גם מרכיב לגו". החלליות, הטנקים והספינות שהרכיב בלגו מדהימים, בוודאי כשהוא הדגיש שאת הכול הרכיב "ביד אחת, ולא היד שהייתה החזקה שלי. זה מרגיע אותי".
סער, שהגיע לבית לוינשטיין במצב סיעודי, בכיסא גלגלים, גם מתופף ורץ היום. לפעמים רץ על ההליכון, לפעמים בחוץ, עם אביו. "אני נהנה מזה", הוא אמר. "זה התחביב שלי".
האופטימיות, מספרת אמו, שנמצאת איתו 24/7 מאז שנפצע, הייתה שם מהרגע הראשון: "מההתחלה היה וייב טוב, חיזקנו זה את זה. הבנו שאנחנו במוד 'בייבי סטפס'. המטרה הייתה לעבור עוד שעה, עוד יום. לא נלחצנו ולא הלחצנו. חלק מזה אולי נובע מהדחקה, אבל אני מרגישה שקרה לנו נס ואני מאמינה בסער וביכולות שלו. כבר כילד הוא היה מאוד חכם, ואחר כך הוציא 720 בפסיכומטרי. אני יודעת שזה משמעותי לריפוי ולשיקום שלו. אני מייחלת לכך שהוא יחזור לשגרה, לבת הזוג שלו, ללימודים שבהם יבחר, שימצא את השקט שלו ואת הדבר שבו הוא מרגיש שהוא תורם. שיהיה לו טוב".
השיקום הזה יהיה כנראה חלק מחייו תמיד. "חשוב לי שלא ישכחו את הפצועים", אמרה לימור גנור-גולדשטיין, "התחושה היא שהמדינה לא ערוכה ליום שאחרי. המלחמה שלנו לא נגמרה ולא תיגמר. זו מלחמה לכל החיים".
הטיפול האינטנסיבי במחלקה מותאם אישית לכל פצוע, וכולל עבודה עם הצוות הטיפולי ועם כוח העזר על יכולות בסיסיות כשטיפת פנים עצמאית, החזקת כף ביציבות כדי לאכול עצמאית, ישיבה תוך שמירה על שיווי משקל ועוד. מאז שבעה באוקטובר התקבלו לטיפול בבית לוינשטיין כ-450 חיילים, 40 מהם במחלקה לשיקום חבלות מוח. כיום מאושפזים במחלקה חמישה חיילים.
"אופטימיות היא חלק מדרישות התפקיד", הוסיפה ד"ר גרנות, "וזו אופטימיות עם הרגליים על הקרקע. אנחנו מבינים את הפציעה ומבינים את פוטנציאל ההתאוששות, ויש תמיד הפתעות, לטוב ולרע. לצערי, אנחנו עדיין לא יודעים ליצור מוח מחדש, אבל אנחנו תמיד מחפשים את קצה החוט שיאפשר לנו להגיע לאיזשהו תפקוד, לשפר עוד ועוד תפקוד שנפגע. במקרים רבים מדובר בנכות שקופה. לא רואים גפה חסרה, או כיסא גלגלים, לפעמים אפילו הדיבור רגיל, אלא שפציעות הראש משפיעות על יכולות הקוגניציה הגבוהות והן עשויות לפגוע בהתנהלות ובהתנהגות. חשוב שאנחנו, כחברה, נהיה סבלניים וסובלניים יותר כלפי הפצועים האלה".
התרעות פיקוד העורף